אני עובר ליד הבית קפה הזה שישבנו בו אז וחושב, הידיים שלי על ההגה והרדיו מנגן את השיר הזה ששמענו כשישבנו שם בפעם ההיא
(ההיא, את זוכרת? יצאנו ואז נישקתי אותך, זה היה כמו פעם ראשונה, ידעתי שתזכרי את זה)
וחושב שזהו.
יותר אני לא משקר לך. אם אני לא באמת יוצא מגבולות הארץ, אני לא אומר לך שאני בחו"ל.
וזה סגור. סופית.
אחר כך אני חושב איך בא לי להיות חולה ושתטפלי בי, ומיד זה עובר לזה שהייתי מת לטפל בך בעצם.
את יודעת, להכין לך תה עם עלים, ולסדר חיתוכי ירקות בצלחת וליד זה פריכיות אורז (כן, כן, אל תסתכלי עלי ככה, אני אשים אותם בטוסטר לפני זה לחצי דקה, כדי שהם יצאו פריכות וחמות)
ולהיטיב את הכרית, לסד…
זהו! אם תהיי חולה, אני אסדר לך טלויזיה בחדר השינה, שתוכלי לראות סדרות.
מדמן, עקרות בית, ילדי ראש הממשלה, כל מיני כאלה שאת אוהבת.
האח הגדול
כוכב נולד
דברים כאלה רציניים שיש בטלויזיה
אני אטפל בך כמו מלכה, נשבע לך.
בלי מזמוזים וכאלה.
מלכה אמיתית.
אחר כך, כשתרגישי יותר טוב, אני אביא לך קפה עם קצפת למיטה ועוגה
(גבינה עם פירורים, בטח.
בטח.)
אחר כך גם נתמזמז קצת, אני יודע שאת מתה על זה
אני יעשה לך בגב ואת תתפנקי כמו חתולה, אני אנעל את הדלת ו…
(את מתה על זה, אל תגידי שלא)

אבל קודם כל. דבר ראשון, אני מפסיק לשקר.
אם אני נוסע לחו"ל, אני אומר לך שנסעתי לחו"ל.
ואם אני לא נוסע, כמו עכשיו, שאני בארץ ואת משוכנעת שאני בחוף המערבי וזה

אם אני לא נוסע, נשבע לך
בפעם הבאה, אני אומר את האמת, זאת הפנטזיה שלי.
לטפל בך, ולהגיד לך רק
ורק את האמת.

מודעות פרסומת