את הנקודה הזאת הוא לעולם לא שוכח. היא רחוקה וזה סיפור לתאר אותה במדויק, כי היא מחברת בין הגג של הבית, הגם-ככה-מט ליפול שנמצא באמצע השדה כמו בציור ון גוכי כזה וטלאי של ענן שרוכב מעליו ואחרי כמה דקות של דהרה שקטה הוא כבר לא שם, יש אחד אחר במקומו, בצורה של דינוזאור ענק, אבל גם הוא תיכף יחלוף והלב דופק לי, כל פעם שעולה לי החום אני יודעת שהוא מחכה לי שם.
אז אני הולכת עם עיניים שלוחות סכינים, לבושה בשמלה לבנה עם כתפיות.
מתהפנטת על הדרך, טל שואלת אותי כל הזמן למה את עושה את זה ואני מסובבת אליה את הראש, עושה מה אני שואלת והיא מושכת לי את היד כסוסת הציפורניים מהפה ואומרת לי, את יודעת מה.
אבל טל לא בארץ עכשיו תודה לאל, לתוך סל אני מכניסה בקבוק של יין ולחמניות שאפיתי בעצמי ועוגיות פריכות מתפצפצות עם סוכריות אמאנאמס באמצע בכל מיני צבעים והולכת לפגוש אותו.
ולפני שאני טורקת את הדלת אני רצה אל המקרר ומושכת מתוכו את הצנצנת עם המטבל החריף, מסדרת אותו בתוך הסל, מעמידה בין הלחמניות שלא יפול ומוסיפה שתי נקטרינות ותפוח.
ממש ארוחה שלמה מחשבה מפתלת את עצמה בתוך ראשי.
ואני בידיים שלו, אפשר להגיד את זה ככה ואפשר למחוק ולשים טיפקס על המקום שהורדתי בו את החזיה אבל זאת לא היתה אני, זה הוא שפתח אותה, קליק-קלק, שניים עם סיבוב של האצבעות שלו והעיניים שלי בלעו בחלון את השקיעה כשהוא נמס לתוכי והתכרבל אחר כך קיפוד קטן מעורר רחמים.
וכשהוא מדליק את הנרות ומוזג את היין לכוסות גבוהות אני מנסה להחליק את עצמי מאחורי השיחה.
"את לא באמת מחכה לי כל פעם"
עשן יוצא לו מהסיגריה שאחרי והוא מושיט לי אותה.

הראש שלי למטה כשאני בוחרת לחמניה ועם סכין של חמאה, כזאת שקונים רק בחנויות בוטיק כמו שיש בפאריז (דודה שלי הביאה לי, אני מסננת כשנדמה לי שהוא שולח אל זה מבט שקוף וארוך) אני מפילה ומועכת גוש של חמאה, ומפזרת מעליו מטבל אדום חריף.
הוא מת על חריף. מת.
ואז אני מזיזה את הראש, מניעה על ציר מוכר כל כך לשני הצדדים, ימין-אמצע-שמאל, ימין-אמצע-שמאל.
בדרך כלל, אחרי שעה בערך הוא נעשה שקוף, פעם בהרבה זמן הוא מדבר.
אני יודעת שהוא יגיע בפעם הבאה רק לפי חום הגוף שלי.
ואני לא מסוגלת לשקר לו.

מחכה לא. אני אומרת בסוף
רק שואלת את עצמי אם יש בגן עדן אש, ואם הבחורות שם יפות.
אבל כשאני מסתובבת אליו, לחפש את הגב היפה שלו שזרועות דקות וארוכות נופלות ממנו שלוחות רסן אני רואה שהוא כבר לא פה.

הסיגריה מונחת שם, על הבטון החשוף, והאש עוד רוקדת בקצה שלה. אני מרימה אותה ושואפת עמוק לתוכי, אוספת את הלחמניות, זאת עם סימני ביס שלו, מה שנשאר מהיין, מכניסה הכל לתוך הסל.

מכבה את הנרות,
ויוצאת אל הלילה הקר.

מודעות פרסומת