מאור עיני.
אדע בדיוק אלו צעדים אני עושה ממקום למקום ובבית יהיו לי מעקות בין החדרים השונים, אלה שבימים כתיקונם נראו לי ססגוניים להבה של אש.
איזבלה תעזור לי לבשל. על העונג הזה אני לא מתכוונת לוותר, היא תחגור לי סינר ותקשור אותו יפה מאחור ותניח בידי את הצנצנת עם החוואיג', וביחד כף ידי חובקת את הצנצנת וכף ידה עוטפת את ידי, נפזר אבקה צהובה על המרק המתבשל.
ביום שמאור עיני יאבד אזמזם את השיר הזה שאין לו מילים אבל הוא מהלך מעל פני האדמה, מעשה קסם, טיפות של אחריות.
שבועיים לפני שתאבד ראייתי כליל אלחש באוזנה של מיכאלה בתי הבכורה באחד הבקרים שיש לי פגישה חשובה ושאני מבקשת ממנה להסיע אותי ומיכאלה תזדקף, את העיניים הנפערות מתחת לגבות הנמתחות ארגיש היטב.
אחרי הכל, מאור עיניים והרגשה לא תמיד מחוברים.

שבוע אחרי שתאבד לי הדרך אדע אותה טוב יותר מאשר מהלך כל חיי.
מיכאלה תסיע אותי לפי הוראות שאני זוכרת בעל פה אל המקום הזה ושם היא תשאיר אותי.
"את בטוחה שזה בסדר אמא?" היא תשאל בקול אחוז רעד קל ואני אהנהן, מחפשת עם הסנטר את הכיוון שממנו מגיע הקול שלה.

ואתה תגיע אל הספסל הזה ליד התיאטרון, איפה שפעם, כשהיה לי מאור עיניים ויצאנו שם מהופעה פגשתי ידיד ונישקתי אותו על הלחי מעשה נימוסין ואתה חיבקת אותי אחר כך ואמרת לי אני לא מקנא בו.
הוא יכול רק על הלחי.
אני יכול יותר.
ואז אתה תיקח אותי לקפה.
ותעקוב אחרי תנועת היד המהססת שלי לחבק את הכוס, תוליך את האצבעות אל הכפית, זאת שאוספת את הקצפת ותתפעל משועשע מהמהירות בה אני מציירת עם האצבע שלי על הספל, אוספת אל השפתיים את הלבן הבועתי הזה מתענגת על הטעם.
הזכרון שהוא מעלה בי.
אחר כך אשלח יד אל הפנים שלך ואעקוב אחריהם בדיוק כמו בפעם הראשונה מהלחי לכיוון האף ואתה תגיד בשקט שהיה אז עפרון ואני אחייך ואתה תגיד את עדיין יפה נורא ואני אקניט אותך, האצבעות על המצח מודדות את יופיך יפה נורא או נורא יפה? ואתה תגיד זה אותו הדבר ותמשוך את היד אל השפתיים שלך ואז
יהיה לי מבט מופתע.
עיוור אבל מופתע.
אבל אז אתה נושך לי אותן בעדינות ואחרי עשר דקות אנחנו מאחורי המטבח של הקפה הזה (זה לפחות מה שאמרת, ואני מאמינה לכל מילה)
משעין אותי על משהו קר כמו זכוכית ומנשק, בהתחלה על השפתיים, מפלס את המקום, תובע את שלך עם הלשון ואחר כך גולש אל הצוואר, יש לי צמרמורת ואני יודעת שהכל פועם בי כמו אז ועלים של עץ נושרים לי בתוך הבטן.
משק כנפיים של ציפורים עולה מתוכי.
והידיים שלך חופרות מתחת לגשרים שבין כפתורי השמלה שלי ואני עוצרת אותך אבל אומרת שלא תחדל.

 

 

אחר כך הכל ימוג.
ובלילה שוב הגב שלך יבהיק בלי שאדע לנוכח אצבעותי ואני אוליך אותן מלמעלה ועד למטה, לפני שתסתובב לחבק אותי לשינה ואשאל אם אפשר

בעוד חודשיים, נניח
אם אפשר עוד פעם אחת.
אחרון ודי.

(סיפור, מוקדש באהבה אין קץ לחבר קרוב-רחוק)

מודעות פרסומת