בני מצלם את השקיעה. היא קולטת אותו ומנידה את עצמה בניעות של גלים, כאלה שצוברים קצף לבן ומתנפלים על החוף רק כשהם יודעים שבאמת מסתכלים עליהם. היא עושה את זה עם קצב . בני מצלם את השקיעה, הוא לוכד אותה במצלמה שלו והיא מנסה לברוח, חתולה שמנמנה וכתומה שכמוה, שולחת זרועות של דקל אל החוף ומתחמקת, ובני לא מוותר לה בני מצלם את השקיעה, היא מישירה אליו מבט ואומרת לו תניח לי, אני צריכה ללכת לצד השני של הכדור עכשיו וחוץ מזה אני גם מתה לקפה (שקיעה לא שותה קפה- הוא אומר לה מאחורי העדשה ולוחץ עוד כמה פעמים קליק, קליק אוף, נגמרה לו הבטריה) בני גמר לצלם את השקיעה להיום, אז הוא תופס בזרועות הדקל שפל צמרת שלה, מהדק אותן לאחור ועכשיו היא גם מזדקפת וגם לא כל כך מבינה מה קורה פה, אז היא מנסה לעשות פוזות עד שהוא לוחש לה באוזן אין יותר תמונות, לא שמעת שקיללתי? הבטריה נגמרה והמשפט גולש מתוך הפה שלו בהתחלה אימתני ואחר כך יש הפוגה קלה ושומעים את הרוח בין צמרות העצים, וכשהוא ממשיך לדבר, יותר נכון ללחוש לה על האוזן, ובגלל שהוא זז (היי! -היא מתנגדת) אז הלחישה מתמתחת כמו פס של משחת שיניים נורא נורא דקה, בכמה צבעים (אבל שקוף) אף פעם לא ראית כזה, אתה יכול לדמיין אבל לא לראות ופס אחד כזה של משחת שיניים, עם תחושת הנשיפה מפיו של בני מחליק לשקיעה על האוזן ועושה לה מה-זה צמרמורת שהיא נרעדת כולה, והזרועות משתחררות קצת בתוך הידיים של בני. ואז הוא תופס אותן יותר חזק ועכשיו היא קצת פוחדת, השקיעה, היה לה הרבה יותר כיף כשהוא צילם אותה והיא הרגישה כמו דוגמנית בני אומר לה אני הולך לעשות אותך, וכשהיא מסובבת אליו את הראש הוא אומר לה שקט אבל הצורה שבה הוא אומר את השקט הזה מופיעה למולה כמו דמות מסרט שהיא ראתה פעם, ברוס ויליסי כזה ועכשיו, הוא לא רק אוחז בזרועות שלה הוא כבר מחלחל לה לתוך פער הצלעות ולשיפולי הבטן והלאה כמו נוף שנפרש לה מתחת לרגליים והיא מנסה הנהון. קטן אבל, כי, מה, היא לא יכולה להראות לו ככה סתם שהיא נכנעת ורוצה, כמה שהיא רוצה. אז היא נזכרת בספרית של אתמול שצבעה לה את השיער והסתכלה על האריזה של הצבע שהשקיעה קנתה בעצמה בחנות טבע כשהיא קפצה בפעם האחרונה לגלקסיה השכנה, מאיפה יש לך את זה, זאת שטיפה, נעצה בה הספרית מבט-מעל-משקפי-הקריאה שלה, טוב תראי, זה ייצא יפה, אנחנו נשים לך את זה תכף על השער אש שלך, אבל בגלל שאין אמוניה בפנים, כמו בצבע רגיל, הסבירה לה בסבלנות, מנפנפת את האריזה, בשטיפה, הצבע עוטף את השערה אבל לא חודר אליה (את זה הדגימה הספרית בתנועה סיבובית של היד שלה המטופחת, כמעט כמו ריקוד) וצבע, רגיל, פסקה בטון מקצועי תוך כדי הנהון, זה משהו אחר, הוא באמת מכיל אמוניה אבל הוא גם עוטף את השערה וגם ממש חודר לתוכה.

זהו, מתחשק לה להגיד לבני, אתה כמו ההסברים של הספרית שלי מאתמול, רק עם אמוניה בפנים

מודעות פרסומת