בדצמבר שמים לי גשר על השיניים, צריך לעקור שתיים, ואחרי שאני מחלימה משתי העקירות האלה הרופא ברחוב בלוך בבית שקט בקומה שניה מחבר לי טבעות מחומרים שהוא אומר שמגיעים מאוסטרליה, בגלל זה הם נורא יקרים.
דרור, שהוא חבר שלי, מחכה לי ליד הצריף של הצופים, הוא חייב לבדוק אם זה אחרת להתנשק.
פעמיים אמא שלי נוסעת אתי מהמושבה לתל אביב ואחר כך עוד פעמיים ובפעם החמישית זה כבר קרוב לאביב או בתוך של ההתחלה של האביב, ואני מבקשת להישאר בתל אביב אצל יונתן ולהפסיד מחר בית ספר.
יונתן הוא בן של חברים של ההורים שלי, וחבר טוב שלי וליונתן יש עולם משלו.
אחרי הביקור החמישי הזה אצל הרופא אנחנו נוסעות לדרור ועדה לשתות קפה.

אז אחרי ששולחים אותנו לראות אם הם בחדר השני
("לכו תראו אם אנחנו שם" הן אמרו כשיצאו למרפסת מעשנות מונטאנה והצביעו על החדר השני בבית ברחוב ביאליק)
ואחרי התייעצות קלה כשאמא שלי עומדת ועדה יושבת ואחר כך עדה יושבת ואמא שלי עומדת והן שותות כל אחת קפה מהכוס של השניה (איכס)
שולחים אותנו לדיזינגוף סנטר, שנמצא במרחק הליכה קצרה כדי לקנות לי
תחתונים וגרביים. שיהיה לי להחליף.
למחרת בבוקר אנחנו מתעוררים ויוצאים אל הרחוב.
זאת תל אביב עם גשם לפרקים ושמיים צבועים בעננים שנפש-של-ילדה בת חמש עשרה לא יכולה להכיל עם הפיקוסים ברחובות והאנשים והמכוניות החונות בצדי המדרכות ושלוליות שקסם משתקף בהן.
הוא מושיב אותי בקפה בפינה של בן יהודה ומזמין לנו מיץ תפוזים, אני לא אוהבת כל כך מיץ אז אני שותה קצת בקשית ומסתכלת על האנשים ואז הוא אומר שתיכף הוא חוזר.
ושאני אחכה לו פה ולא אזוז. ולא אדבר עם אף אחד. והולך לעניינים משלו.
אני מסתכלת על האנשים, בשולחן שבפינה יושב זוג מבוגר הם היו יכולים להיות סבא וסבתא שלי.
הגבר חובש כובע ויש לו מקל הליכה, והאישה עם שיער שיצא עכשיו ממספרה מולבש לה על הראש ושמלה אדומה עם נקודות לבנות, הם מדברים בשקט ואני עוצמת עיניים ונותנת לריח של המקטרת של האיש להיכנס לי לנחיריים ולטייל לי בתוך הגוף.
אחר כך אני מוציאה מהתיק שלי ספר וקוראת בו כמה דפים.
זאת תהיה הפעם הראשונה שאני קוראת ספר בבית קפה.
אבל עוד לא שותה קפה.
רק מיץ תפוזים.
יונתן חוזר מהסידורים שלו, הוא משלם על המיץ ואנחנו הולכים ברגל ברחובות של תל אביב.
הוא מראה לי קשקושים על הקירות, ואנשים, ותראי הוא שחקן מפורסם וזאת זמרת מתחילה את עוד תשמעי עליה וכאן פעם, הוא לוחש לי לתוך האוזן ומצביע למעלה על דירה שהמרפסת שלה, ירוקה מעציצי פוטוס פונה אל הרחוב ותקליט של הפינק פלויד בוקע מתוכה גרה אישה שרצתה שאני אשכב איתה.
מה את מסתכלת עלי ככה, לא הסכמתי!
אני רוצה לשאול אותו איך זה בלשכב באמת, אבל אני פוחדת.
דיברנו על זה שהיה לי כבר חבר אחד, ושאני רק מתנשקת ובקושי מסכימה להוריד את החזיה, ושעכשיו יש לי חבר אחר ואני לא יודעת.
לפני שאנחנו נכנסים אל הקולנוע הוא מספר לי שאני הולכת לראות היסטוריה ושזה סרט שעשה גלים באנגליה ובאמריקה, ושהאנשים שבאים לראות אותו רואים אותו כמה פעמים וחלק מהם מתלבשים בבגדים של השחקנים, ועושים רעש עם פחיות ריקות של נס קפה שזה הכי קרוב לפחיות ריקות של קולה, וזורקים אורז, ושרים את השירים עם השחקנים.
ואנחנו מתיישבים, צהריים מוקדמים בתל אביב, בהתחלה של אביב אלף תשע מאות שמונים ואחת, האולם לא מלא אבל גם לא כל כך ריק, יונתן מתיישב לימיני עם הפופוקורן בינינו, בידו החזקה, אחר כך הוא מעביר אותה לימינו ומחבק אותי ביד החזקה שלו, כשנדמה לי שהיער שבתוך הסרט עובר את המסך ומשתלט על האולם.
ואז הוא מחזיק לי ביד ואנחנו אוכלים פופוקורן ומביטים בסרט.

כאילו שזה ככה, שהחיים הם בתוך סרטים
ובתוך ספרים.

מודעות פרסומת