אף פעם לא התווכחתי על זה.
הפכתי לאמא בגיל צעיר, גם באופן יחסי וגם לעצמי, בהתחשב בזה שאני מתקרבת יותר לעשור החמישי שלי, ועדיין מהססת בקשר למה אני יעשה כשאני יהיה גדולה.

אז רציתי, הכי בעולם להחזיק תינוק קטן ולא כל כך חשבתי על ההשלכות.
כי אחריו בא עוד אחד, ועוד אחד ואז תינוקת.
והם כבר נורא לא תינוקות.

והרבה דברים בחינוך שלהם הם לא משהו שהשקעתי בו יותר מדי מחשבה, עשיתי, אני עדיין עושה.
ויש דברים שכן השקעתי, ואני עדיין.
הקטע היפה הוא שהם באמת פורחים מהקן.
הקטע המעצבן, זה שלעד אהיה אמא-מחנכת-דוגמא
זאת שכשמגלים עליה שהיא בסך הכל בן אדם השמים מתנפצים, לפעמים, כמעט.

אני אוהבת שהם מסבירים לי משהו, ועושים תנועה עם הידיים, אמא, אוף את לא מבינה.
או כשאני מסבירה להם והם עושים תנועה של חפירה.
אני אוהבת להיכנס לאוטו עם ינאי, הוא משמיע לי את הפלפלים החריפים האדומים ומסביר לי הררי תילים של משפטים שהוא מקשיב להם מושרים בתשומת לב, ושהוא חיפש ומצא את המילים, קרא אותם ועכשיו הוא מלמד אותי, אמא שלו
שמכירה את המוזיקה היטב אבל מעולם לא הקשיבה למילים.
(אתם יודעים, זה לא נורית גלרון שרה יונתן רטוש שהעולם נעצר בשבילי כשאני מקשיבה)
אני אוהבת שהם מחסלים את האוכל שאני מכינה
ושהם מבקשים שאקח אותם לשתות קפה בחוץ, או אביא להם עוגות מלימור, הקונדיטורית הכי אם לא.

אני אוהבת שהם באים ואומרים לי אמא את הכי יפה בעולם
(ומבקשים משהו, זה לא משנה מה)

ואני אוהבת ללכת ברחוב ולדמיין שמעולם לא נישאתי ושאין לי באמת ילדים, אני רק כותבת ומג'נגלת את האומנות שלי בידיים.
מקבלת ונותנת.
הצעות מחיר של פרוייקטים.
הספר שלי.
(אני מכירה לפחות ארבע יפניות שישמחו לקרוא אותו אחרי שהוא ייכתב, יצא ויתורגם ליפנית)

אני אוהבת מאוד שיסמין מסתכלת על הסיכות שאני מכינה ומבקשת אחת ועוד אחת.
ובצבעים אחרים
וכזאת עם פפיון.

וחשבתי על זה הבוקר, כי שמעתי את יעקב אילון מראיין את נועם ש.
זה היה שניה לפני שהעברתי ל88 (בועז כהן, אל תגידו שאתם לא מקשיבים)
ויעקב אמר לו תודה שהסכמת לדבר איתנו, ואתה בטח נורא מתרגש.
ועמדתי באמצע הסלון שלי, נבוכה מהאינטימיות הפרוצה שנכפית עליהם.
ואז ניקרה לי שאלה בראש, מה הם עושים ההורים שלו, במה הם עוסקים.
עזבו, אל תענו לי, זה לא כי אני באמת רוצה לדעת.

אני מקפידה, אגב, לספר לילדים שהחסידה באה.
שלוש פעמים ועוד אחת, אני רציתי שהיא תבוא עוד פעם וזה לא כל כך הסתייע.
היא נכנסה כמעט תמיד בערב ושאלה אם זה לא מפריע ואם יש קפה, היה לה ביד סל עם סרטים וכשהסרט למעלה היה ורוד ידענו שהפעם זאת בת.
וכל השאר היה תמיד ורוד ומרגש באמת בלי קשר למין הילודים.

והם מסתכלים עלי במבטים שאי אפשר לברוח מהם, שני זוגות עיניים כחולות, אחד חום דבש ואחד ירוק מתחלף ואומרים לי, תקשיבי אמא. תקשיבי למילים של השיר הזה.

(את יודעת, אבקה לבנה, שלג, סמים, תקשיבי)

מודעות פרסומת