בפעם הראשונה הוא תיאר לה במדוייק מה הוא הולך לעשות. בקצב של מילים שהיא יכלה לקרוא ולנשום, ולנוח, ושוב לקרוא.
היא שמעה, הקשיבה, בלעה את הקול המדומה שלו באוזניה.
אחר כך עיגלה את התנועות והידסה ריקוד קטן בתוכה.
פלייה רלווה, פליה רלווה כמו רחלי המורה שלה לריקוד כשהיתה ילדה שהיתה מניפה את היד אל לפני הגוף ממול לחזה בגב זקוף ואחר כך עוברת בין הבנות, מעירה בעדינות, מתקנת.
כל כך רזה וקטנה היא היתה והגר היתה מביטה בה מרותקת. קליטים של אופניים בעיניים שלה עד שהיתה נזכרת לעשות את התנועות, וזה היה כשרחלי היתה מעבירה בעדינות יד זעירה על הגב שלה.
קטנים קטנים, פרפרים על העורף שלך הוא כתב לה במייל והאותיות היטשטשו מול העיניים שלה, והיא הסירה את המשקפיים וניגבה אותם, ובלעה פעימות לב והשיבה את המשקפיים אל מעל אפה הקטן וקיוותה שליבי לא רואה.
אבל איך אפשר היה שלא,
ניצוץ פתאומי-משהו ניצת בעיניים שלה ונשאר שם, מדורה קטנה שהשתקפה במסך, ובמנורות של הסלון.
ליבי היתה באה פעם פעמיים בשבוע או כשהגר נזקקה לעזרתה, וגם כשסתם היא רצתה אותה לשתות קפה או תה ולאפות יחד עוגיות.
ולבכות, כשהנהר היה גואה בתוכה והיא היתה חייבת.
רק אחרי שהבנות נרדמו.
עכשיו מול המסך היא קוראת שוב ושוב עוצמת עיניים, נזכרת בשיעורי הריקוד, בדרך, בחורף איך היתה הולכת עד למתנס במרכז, מנפנפת את התיק הסגול שאמא שלה תפרה לה עם סרטים לאף אחת מהבנות לא היו סרטים צבעוניים מתנפנפים מהתיק, רק לה.
ובשיעור היתה מותחת על הטוסיק הקטן שלה את הבגד בלט האדום.
לא שחור כמו כולן.
תמיד שונה, תמיד אחרת.
ככה הרגישה.

עכשיו היא נועצת עיניים במסך
מילמטר אחרי מילימטר הוא כתב לה
ואת, זאת את.
היחידה.

אפילו תמונה ברורה שלו היא לא ראתה.

בסוף הם נפגשו.
הם ישבו בבית קפה והיא סיפרה לו הכל, לא כמו שחשבה בהתחלה.
לפני זה היא אמרה לו כל הזמן שבטח היא תבכה אבל עכשיו העננים והפיקוס בגינה שבבית הקפה האהילו מהשמש והיא נגעה כל הזמן בכפתורים של החולצה שלה כדי לוודא שהיא לא חשופה מדי, ודיברה ודיברה,
יושבת מולו, גורפת עם המזלג את גרעיני הרימון מעל העלים הירוקים, מסיעה אותם על הצלחת והם משאירים שובל אדום עד שהם נעצרים בקצה, אז היא אוספת אותם בשתי אצבעות, מרימה אל תוך הפה הדובדבני שלה.
והוא משך את המפית מתחת למזלג שלו בלחישה והושיט לה, תיזהרי על החולצה שלך, אמר כמו בסוגריים בתוך הסיפור שלה, שלא תתלכלך.
היא יפה נורא.
וגם את.
והיא נבהלה מכמה שזה אמיתי.
וניגבה את האצבעות מאודם הרימון, מזחילה את היד שלה על השולחן לכיוון האצבעות שלו ואז למטה.
אל התפר הזה שבין הירך שלו לכסא החום של בית הקפה.
אני מת לנשק אותך, הוא אמר בשקט, היא בקושי שמעה.
ואז היא שאלה אותו על העבודה שלו, מה הוא כל כך אוהב בה והוא חשב רגע לפני שהשיב, מגלגל עיניים צבעוניות למעלה.

והזיז את הירך שלו מעל ליד שלה שהיתה בין הירך למושב הכסא בתנועה קטנה.

אחר כך הם שכבו במיטה הלבנה שלה.
הבנות היו בגן ובבית ספר, ליבי אמרה לה שהיא תאסוף אותן.
את חייבת לחזור לעצמך, היא אמרה לה בטלפון בבוקר.
והוא גלגל לשניהם והצית, וינק שלוש פעמים ארוכות לא מוריד ממנה את העיניים ואז העביר לה, הם יצאו לעשן במרפסת וכדור של שמש ענק התגלגל בין שני זוגות העיניים שלהם בין פעם לפעם כשהיא ניתקה מעצמה יותר ויותר בתוך הידיים שלו, כשהוא מחבק אותה מהגב.
היא פחדה בהתחלה כי מאז ש…
כבר יותר משנתיים שלא נגעה בגבר והוא לא פחד בכלל, רק הבטיח לה שוב ושוב שהוא יהיה עדין.
ואחרי שהם עשו הפסקת קפה
(הוא מזג לשניהם בספלים שקופים, והיא חיממה פשטידה קפואה במיקרו)
וחזרו למיטה,
היא התנפלה עליו פתאום בנשיקות ובלעבור על החזה שלו, לוקחת לו את היד ומובילה בהתחלה אל החזה שלה ואז מתחת לחולצה אל הבטן ואחרי שהיא התיישבה עליו והוא נעץ בה עיניים
היא אמרה לו המבט שלך מתפרק לי על העור, הנה תרגיש.
והוא, החזק הזה, שכבר חשב שבחיים זה לא יקרה לו
רוקן את עצמו לתוכה, החניק צעקה ונשך לה את האצבעות.

אחר כך הוא אמר לה
מה זה "עיניים צבעוניות? אין דבר כזה באמת"
לא כי…היא צילמה את העיניים שלו והראתה לו.
יש לך מבחוץ חום, מבפנים שמש דקה ירוקה, ובתוך זה דבש,
ובאמצע שחור כמו אצל כולם, אבל אצלך, היא אמרה לו
אצלך לפעמים העיגולים של הצבעים בעיניים, חוץ מהשחור שתמיד נשאר באמצע,
לפעמים הם מתחלפים.

מודעות פרסומת