לא חושבת ששמתי לב איך נגמר הויסקי שהיה בכוסית לפני זה, ואם הכסא עשה רעש מתחת לגוף שלי או שלך כשישבנו והכל עמד.
קור חודר מהחלון והייתי יכולה לספר את זה בעוד אלף דרכים ואחת, חוץ מזאת שכורכת אותי לאיזור הפיזי שאפשר בו רק לכתוב, לקרוע ממני את המלים, ככה כמו שמקלפים את העור.
אני אוהבת להגיד לך שזאת היתה האחרונה, לגרות לך את בלוטת החיים.
ולראות את עננת הספק מתייאשת מלהוריד מעל שנינו גשם.

אבל אין ברירות אחרות, זולת להצמיד אחד מאיתנו את השני אל מקום שאין מתחתיו רעידת אדמה, לדבר על דברים רגילים ולנעוץ עיניים בשמש שעוד מעט תיעלם.

מתי התהפך העולם, הוא לא התהפך, הוא תפח והשמין, היה לו הרבה פנקייק עם קצפת.
אני מסבירה לך.
ולפעמים זה הכל פיזור של הצבע, התיאוריה הזאת, לא זוכרת מי פרס אותה לפני
שהבלגן הוא הסדר של העולם.

בינתיים זאת אני שמקבצת מתים בתוכי וכשאשלח אצבע לכיוון השפתיים אתה מושך אותה ומונע ממני את הכסיסה האיטית והמכאיבה.
נשימות כבדות של מי שרוצה מאוד לחיות, ארוך. בתנועה.

אני אפילו לא מעזה להגיד.
זאת האמת, מה שעוטף אותה, העלים שלה, כי האמת היא פרח.

ואפשר, אם רק אפשר לחתוך את הזמן בסכין ולשמור חלק ממנו ואם באמת היה אפשר לעשות את זה
הייתי חותכת את הכל סביב השיר הזה

ושולחת אליך בדואר פעם בשבועיים.
בעילום שם, פעם בשבועיים.

מודעות פרסומת