קצה אחד מאחורי ההתחלה

כשהסיפור שאני כותבת מגיע לקיצו אני יושבת בתוך המכונית, אורי נוהג בה והדרך חולפת על פני, או שאני על פניה.
אני חולפת על פניה, האביב מנוקד בה ואני לא יודעת אם מותר לי עכשיו לבכות או שלא.
בחודש אחד התהפכו לי הדברים, חודש שלם שלא הייתי בבית. בבית שלי.
במקלחת, עם הרעש של המים אני מסתכלת טוב טוב.
אורי אמר לי שהיתה עוזרת, לא משנה, ככה הוא אמר, דורית סידרה לך.
דורית זאת האישה של האח השני שלי.
והיא באה בבוקר לבית החולים כי ביקשתי ממנה
אמרתי לה ביום שלפני היום שידעתי שאני חוזרת הביתה שאני רוצה להיות יפה, שאני לא אוהבת את העיגולים השחורים מתחת לעיניים, ואת הכתמים על הפנים, שאני רוצה להיות יפה.
אמרתי את זה כמה פעמים והיא סלסלה חוט קפיצי דמיוני סביב האצבע שלה כשהחזיקה את האייפון ואמרה לי דיני את יפהפיה, תמיד היית
וגם עכשיו.
אבל אני ראיתי אותי במראה, ואני יודעת שהיצור החיוור שאיבד כל כך הרבה משקל
זה לא שלא התכוונתי לרדת. היו לי תכניות לעשות כפיפות בטן ולהוריד פחמימות ולהיפטר ככה מארבעה קילו.
לא שנים עשר.
היצור הזה שראיתי במראה, יצורה, יותר נכון, דומה קצת למה שדיני היתה לפני חודש.

אבל זאת לא דיני.
אני מסתכלת על איך שהעוזרת השאירה את הדברים. הכוננית מאיקאה עברה לצד השני, את הפח החליפו, בטח אורי קנה חדש והעיף לפח הגדול את הישן.
ערימת הבגדים המעורבבים נקיים בכאלה-שצריך-לזרוק-לכביסה אבל אולי אני אלבש אותם שוב באחד מהימים הבאים שהיתה על הכסא הקטן נעלמה והכל נראה לי מבריק ו…לא שלי.
אני יושבת על הכסא שאורי הכניס לתוך האמבטיה, הצינור עם הטוש בידיים שלי, מחשבת לעצמי את הימים האחרונים, אלה שבהם האחות נכנסה ויצאה מהחדר שלי בבית החולים וחייכה חיוכים שגילו הסתירו תוצאות מפתיעות, עגולות, מעל לממוצע, בערכים משביעי רצון.
ואני לא מבינה כלום,
לפי מה שדר' שפירא אומר, היום עם מכתבי השחרור וההזמנות לבדיקות אני אמורה להרגיש יותר טוב מיום ליום החל מהיום בבוקר, הוא אמר את זה בחיוך
מלפני שבוע.
אבל אני הולכת לאט, ומתקשה לעמוד, על המקלחת הזאת לבד אני נלחמת כי אורי בודאי עומד ליד הדלת ומחכה לשמוע את פעימות לבי, שלא לדבר עלי שרה, כי אני תמיד שרה במקלחת ועכשיו הוא כבר פוחד שיקרה לי משהו, אפילו שהוא לא אמר על זה מילה במשך חודש.
מבעד למים ולדלת הסגורה אני שומעת טלפון ומקטעים של מילים, כמו להיות בתוך מים ולשמוע את החוץ עמום ומעומעם, ככה זה היה בימים שלפני שהתעוררתי ממש, שמעתי את הצלילים אבל לא ידעתי מה המשמעות שלהם, שמעתי אנשים מדברים אבל לא יכולתי לנחש מי הם היו.
הוא נוקש על הדלת ופותח אותה כדי פס אלומת אור דקה.
"אבישי שואל אם הוא יכול לבוא"
אבישי זה אח שלי, האח השלישי. אני נאנחת
אני רוצה לישון, הדלת חורקת בפתיחה עגולה, טוב, נו, תגיד לו שיבוא.
רק אז אני שמה לב לנעליים האדומות עם הנקודות הלבנות שנשארו מהחורף והעוזרת סידרה אותן מתחת לספסל, הן בכלל לא אמורות להיות במקלחת ואני מסתכלת עליהן, מרפה את העיניים עד שהן רואות מטושטש, עטופה במגבת, אני נזכרת במעשיה על ההלך מחלם שיצא מעירו לעיר השכנה ובלילה הוא היה כל כך עייף, ובגלל החשיכה הוא פחד שבבוקר כשיתעורר, לא ידע לאיזה כיוון עליו להמשיך, אז הוא סידר את הנעליים ככה שיפנו לכיוון הנסיעה, אחת ליד השניה ובלילה, בשעה שישן עבר סוס עם עגלה והפך את הנעליים, וככה בבוקר, כשעלה ההלך על הסוס עם העגלה שלו ורכב, הגיע בחזרה לחלם.
והמחשבה הראשונה שעברה לו בראש היתה, איזה פלא. העיר הזאת דומה בדיוק מפתיע לעיר שלי, אפילו האנשים נראים אותו הדבר.

לפני חודש בקירוב רופא אחד הסתכל על בעלי ואמר לו מעל המיטה העמוסה בצינורות ובמכשירים מצפצפים ששכבתי בה שהימים שלי ספורים, ושהסיכוי שאפקח שוב את העיניים ואחזור להיות מי שהוא מכיר, הכיר.
קלוש.

עכשיו אני יושבת במקלחת שלי, זה היה אתגר רציני להסתבן, להתנגב ולהתלבש, ולעשות הכל לבד.
הבנות שלנו בחוג, והבנים שלי, הגדול כבר לא גר בבית והשני לומד בתיכון, אני רוצה כבר לראות אותם.
לאכול את המרק שאמא שלי הכינה והביאה הביתה בבוקר.
אני רוצה שאורי ירצה אותי, שיסתכל עלי כמו האישה של החיים ויחשוק בי.
ואני רוצה לרצות לאכול עוגה שוב, כי אין לי בכלל תיאבון.
מתחת לפני הדברים אני רוצה לכתוב הכל, להגיד את זה בקול, לצעוק עד לשמים
אני משתוקקת למשוך את העט שלי ביחד עם הרצון לחיות ולספר את הדברים לאיש אחד שפעם הכרתי ושכבר לא אראה יותר לעולם.

****************

אני נזכרת איך ישבתי לפני שעה קלה במכונית, האיפור של דורית מסתיר את מי שאני באמת, אחרי המקלחת  הוא ירד ואפשר לראות את הכתמים ואמרתי לאורי, משפדת בעיניים שלי את הזגוגית שלפני שאני רוצה לכתוב הכל.
יצאתי מהבית לפני קצת יותר מחודש, הנעליים היו מסודרות לכיוון אחד ועכשיו הן בצד השני.
ואני רוצה לכתוב.
ומה שהגיע לקצה, זאת רק ההתחלה.