אורי לרנר ודובי גניש הם שני חברים שקפצו מעל המשוכה הזאת שנקראת מלחמת לבנון השניה.
ושניהם גיבורי סרט שראיתי השבוע בטרום הקרנה לערוץ אחד בסינמטק.
גיבורים, לא מבחירה.

אני הופכת פעם ועוד פעם במה שיש לי עם סרטים על מלחמה, תיעודיים ופיקשנים.
ואיזה צד בתוכי שמשתוקק שתמימות הנעורים המדומה שלי תמשיך.

שמש, עננים, פרפרים.
גוזלים.
אז זהו. הייתי יכולה לראות את זה בעיניים נייטרליות, אולי כמו אחת שמזמן, פעם, לפני דיי הרבה שנים בן הזוג שלה נכנס ויצא מלבנון כאילו שהיו שם דלתות מסתובבות עם איזה עתיד לשנינו.
אבל התקופה הזאת חלפה, וגם כשהיינו בתוכה, היא לא היתה מצויידת בתכונות של רעידת אדמה אנושית.
כמה שהראש שלי לא מתאמץ לחשוב על זה באמת, כשגרנו ביפן, ובקומה החמישית הכוסות במיבש הכלים היו רועדות
פחדתי יותר מכל מלחמה שהיתה לידי כשחייתי לפני זה בישראל.

אבל עכשיו אני מסתכלת על זה אחרת.
מאחורי הפינה של יום ארוך, ביום שני האחרון אני מתיישבת באולם הסינמטק, ומתחילה ההקרנה.
מישהו מקלף שכבות מחיים של שני אנשים, דרך המילים שלהם, שיחות, מעברים ממקום למקום, קפיצות לתוך מים, טיולים בטבע.
בית חולים, ועדה כלשהי, ועדת חקירה.
ועדה, ועדה, לא חקירה.
ועדה, צריך לראות את זה
א. כדי להאמין
ב. כי לא משנה איך אני אכתוב את זה, יצאו פה טעויות.

הסיפור האמיתי – פוסט לבנון

משהו על השחקנים הנפלאים בעל כרחם בדוקו הזה.
אורי לרנר מדבר ככה שהיה צריך להקליד כל מילה שלו כמעט בלי עריכה.
כמה פעמים שלפתי את המחברת מהתיק שלי תוך כדי צפיה וכתבתי משפטים שהוא אמר בסרט, יכולת הניסוח שלו היא משהו שלא פוגשים כל יום .
דובי גניש, חברו, משחק את החיים כל יום כל הזמן.

מתוך קושי שמעיניי אמא-לשני-חיילים נראה לי מיותר כל כך
הם, יחד עם החברים שלהם מוציאים משהו שאין לו מילים, לא באמת.

פוסט לבנון –
בימוי ליאור אגור
הפקה יהלי גת

אפילוג:
בסוף ההקרנה ביום שני שהייתי בה, שהיתה חגיגית
עלו לבמה אורי יחד עם הרן יפה, שנפצע עם דובי באותו המקום ושרו את "שיר דרך" של שלום חנוך.

הם התישבו על הבמה, הרגליים שלהם משתלשלות מקדימה, ולפני 400 אנשים  בלי מיקרופון  הרן בגיטרה אורי על השירה שרו
את השיר הזה, אנחנו בקהל הצטרפנו במקומות שידענו את המילים.

הביצוע של מוקי קרוב יותר לאיך שהם שרו, הנה הוא:

מודעות פרסומת