היא היתה צריכה לכתוב על זה.
וכמו שזה היה ברור מאליו, היא פתחה את אחת מהמחברות החלקות, עם הדפים העבים, זאת שאבישי קנה לה ליום הולדת, זה לא היה אבישי, זאת היתה גלי, אישתו, אבל אבישי הוא זה שראה אותה מקלפת את ניר הדבק מהעטיפה היפה, מפרקת את הקיפולים ומשטחת אותם בתשומת לב עם העיניים המאירות כשגילתה את הציור שעל פני המחברת.
והוא זה שבסוף קיבל את החיבוק הנרגש והלחישה באוזן ש"בדיוק נשארו לי איזה ארבעה דפים במחברת הקודמת, שממילא הדפים שלה היו דקים"

ואת המחברת הזאת היא קיבלה מהם הרבה שנים, יותר מעשר, אחרי הבוקר ההוא בלונדון, שהמזוודה שלה עמדה בקצה של החדר סגורה והיא ישבה על המיטה מחכה לו שיכנס ויצטרף אליה.
ובכל פעם זה נראה לה אחרת.
פעם אחת נדמה לה שהוא נכנס עם כוסית של ויסקי ביד אחת ובקבוק בשניה, ודחף את הבקבוק מתחת למיטה כשהם התחבקו, כוסית הויסקי ביד שלו, הוא משקה אותה וכשהם מתחבקים הוא מחזיק אותה בידו האחת ישרה כמו פלס ואז מניח גם אותה על הרצפה, ודוחף עם הרגל בעדינות פנימה לחשכה שמתחת למיטה.
ובפעם אחרת נדמה לה שהיא זאת שהתחילה את הספירלה הזאת, ומשכה אותו אליה בחולצה בודקת אם הריח שלו עדיין עושה לה משהו.
(הוא עשה)
והיו שנים, היו כמה שנים אחר כך שהיא לא חשבה על זה בכלל.
הדרך שלו לצאת לה מהלב אל המקום שלו הפרטי היתה לה מאוד ברורה, אז איך זה שפתאום הוא חזר?
היא לא מבינה.
והיא מזיזה את הגוף שלה כדי להיזכר.
פתאום זה פשוט כל כך
מה לא ברור פה, מה היה לה כל כך סתום לפני זה?
הוא שם בפטיפון תקליט של סטילי דן, את זה שהוא ידע שהיא אוהבת ונתן מבט אחד ארוך על כל כולה ואז משך את הכתפיות של הסרפן שכבר מזמן היא העבירה בשקיות של הבגדים שאורי לוקח לעבודה שלו.
צלצול של טלפון החריד את האויר והוא לא ענה, כי אם משך את התקע מהקיר והכניס את אצבעות שתי הידיים אל תוך השרוולים שלה כשהיא מששה את התנוכים של האוזניים שלו ועברה אל העורף והשפתיים מחפשת את המבט החום שלו ואז היא שאלה אותו מה הוא אוהב בה והוא אמר לה ישר "את נותנת לי לנשום, את נותנת לי לחיות"
ואת השאלה "אז למה אנחנו לא חיים יחד" היא כבשה, עכשיו היא זוכרת את זה היטב.
היא לא רצתה לשאול ולקלקל ואחר כך הדברים התבלבלו והשתנו והתהפכו כמה פעמים כמו מכונית בצד הכביש חובטים בה, ובעצים והשיחים שמגדרים את שולי הנוף המתבדר.

ואז היה את החיבור הזה שאף פעם לא היה לה איתו לפניו, מן רוך וכוח, היתה בו אלימות כבושה כשהוא חיבק אותה ורעד והיא קצת הסכימה להתקלף מהיריעות הדמיוניות שהקיפו אותה ולכמה דקות היא ידעה ממש.
חזק.
שזה זה.

אחר כך הוא לקח אותה לשדה התעופה והיא עפה משם.
עפה בכל המובנים.
וכבר הרבה שנים היו לה חיים אחרים, ואפשר היה לחיות עם זה בשלום, אחרת וככה.

ופתאום, בהדרגה, לאט לאט, בלי שהרגישה.
רעידות אדמה, היא חושבת, זה משהו שקורה ממתחת, מרים אותך ומזיז והופך הכל, בטלויזיה זה נראה לה תמיד כמו משחקים של ילדים שמישהו בעט בהם, או סתם משך את הלוח והם התפזרו על הרצפה.

היא מציירת בתוך המחברת שתי דמויות, אחת דקה וגבוהה והשניה בנויה היטב וגבוהה ישובות על מיטה
ואחר כך שוכבות מעורטלות.
מנסה להבין מה קרה שהוא מזיז בתוכה את האיברים שוב
מושך בהם בחוטים לא נראים.
מחזיק בה כמו במריונטה.

היא מעולם לא היתה צריכה לכתוב על זה.
פשוט יום אחד היא רצתה. היא נורא רצתה
ועכשיו נדמה לה שזה לא מצליח.

מודעות פרסומת