על הדף, כשהמחברת היתה פתוחה וישבתי כבר במטוס, מחבקת את התיק בין הרגליים שלי, מחכה לפגוש את התינוקות שלי בשדה עם סבא וסבתא תכננתי לצייר אותנו.
למארק צבע עור כהה, אז חשבתי שאטביע את העפרון הרך בגוף שלו ואז נזכרתי שנשאר לי ממש מעט מהעפרון, ושאני לא יכולה לצייר ציור שיהיה שחור על פני הדף הלבן אז משכתי קווי מתאר, איכשהו כשאני מציירת את עצמי ועוד מישהו לידי, ומביטה בציור לאחר מעשה, נראה לי שאני מעוותת.
אבישי אמר לי פעם שכשאני מציירת את עצמי זה נראה כמו גבר.
מפחיד. את מפחידה, הוא אמר, ואני חייכתי ולקחתי לו את הידיים לחבק אותי חזק, ואחר כך פרמתי את החיבוק וכרכתי יד אחת סביב הבטן שלי ואת השניה משכתי, כמו מנוף שבקצה שלה הספל עם הקפה שלו, בהיר ומתוק, וכיוונתי אל השפתיים שלי.
"כמו מים גנובים, הקפה שלך, בחיים אני לא שותה כזה. אני אף פעם לא שותה עם סוכר"
אבל באווירון הכל מואר. עד שאנחת בטרמינל אחת בבן גוריון יהיה כבר צהריים ובודאי אהיה רעבה.
ואז, אני כבר לא רוצה לצייר אותנו. אני רוצה לכתוב אותנו, את מארק ואותי, מילה אחרי מילה, כמו נמלה שאוספת מזון.
אני רוצה לכתוב הכל. איך הגעתי ביום חמישי והוא חיכה לי בשדה, שאל מכונית מחבר כדי לבוא לאסוף אותי וכשראיתי אותו ידעתי שיהיה לנו טוב.
בדרך הוא כיוון את הרדיו לתכנית על איזו להקה שלא שמעתי עליה מעולם ואני לא יכולתי להתאפק ופתחתי את התיק מוציאה משם את האלבום עם הציורים של הילדים. רועי שלח לו ציורים של טרקטורים.
הוא צייר אחד עם מנוף גבוה, הנה, תרגיש, משכתי את שמאלו מההגה כשהאט לפני רמזור והעברתי את אצבעו על הזרוע האדומה של המנוף מצויירת בקו עקום.
ופה, הנפתי את הדף שהיה מתחת לדף עם הטרקטור בתוך המכונית הזעירה, הוא צייר מנוף אחר, כחול, כזה שיכול להוריד כוכבים מהשמיים. מחובר לטרקטור. הוספתי בלחש.
הקשקושים של עופרי יצאו מהדף, אי אפשר היה להגיד בדיוק מה הוא התכוון לצייר, אבל אני צוחקת כשאני מסתכלת עליהם. חוץ מזה, רק לראות אותו מצייר, ככה אמרתי למארק, בעודו מחזיק ברצינות את הצבעים, מתעקש שאתן לו גם עם העט, בועט, רוקע, מסביר בשפה שאני לא מבינה שזה ממש חשוב לו.
ואחר כך מצייר קשקוש לא ברור.
והוא עושה את זה כל כך ברצינות, עם הלשון בין השיניים, מרוכז, במצח מכווץ.

בערב שלפני החזרה שלי לארץ נשארנו בדירה הקטנטונת שלו.
השמש שקעה כשסיימנו לראות סרט בוידאו, ונכנסתי להתקלח.
מארק תמיד אהב נורא להיכנס לחדר האמבטיה בזמן שאני מתקלחת, הוילון מכסה אותי, והוא יושב על הרצפה, מקשקש אתי מבעד להטחת המים על קרקעית האמבטיה בזמן שאני מסתבנת ומחכה שאצא עם מגבת ביד,ואז הוא עוטף אותי כשאני יוצאת, סוגר ביד אחת על שתי העיניים שלי ומשקה אותי ויסקי מכוסית קטנה עם קרח בידו האחרת.
את מה שקרה אחר כך כתבתי אלף פעמים, וציירתי בטח שלוש, וכל אחת היתה שונה מקודמתה.
אבל לא אז, במטוס, אז ישבתי וכתבתי, שעות ספורות שהלכו והצטמצמו, שלולית מים במדבר שהולכת ומתאדה.
כתבתי, בכתב ידי הלא ברור את כל מה שקרה, כמעט בלי להאמין.
שדחפתי בעדינות את הכוסית עם הויסקי, הקרח משקשק בה ואמרתי לו שקשה לנו בלעדיו, שאני רוצה שהוא יחזור לארץ.
והוא עטף אותי במגבת, ולקח עוד אחת לעטוף אותי והרים כמו בחתן כלה ונשא אל המיטה, שם
הוא גילה לי את הגוף שלי, מסיר ממנו את המגבת האחת, והשניה, מניח אצבע עדינה על השפתיים שלי בכל פעם שרציתי להגיד משהו, ונשארו לנו רק כמה שעות.
"אחר כך נדבר" הוא אמר כשהשפתיים שלו רפרפו מעל הבטן שלי
"ששש" כשחשבתי שאני עומדת לבכות.
אני חושבת שהפלתי את הילדים, ואת הבית הקטן, הכל נפל והתרסק ליד המיטה כשהרפיתי את הגוף שלי והטבעתי את הידיים בתוך הבטן שלו, ומאחורי הברכיים ואז
הוא הלך והביא את הבקבוק של הויסקי כדי למזוג לנו כוסית נוספת והייתי כבר בעיגול של מחשבה אחרת, כמו טבעות עשן נפרדות זו מזו.
לפעמים אני עושה ככה עם היד, מרימה אותה באויר, והוא לידי, מולי, מניע את השפתיים שלו כמו אז, מהסה אותי , קם, מתרומם , מסתובב והולך אל החדר של הילדים, כמו הימים שלפני שעבר ללונדון.
תמיד בסוף, כשאני נזכרת בזה אני אומרת לו תשכב אתי, מארק, תשכב אתי.
ואז, כמו להתגרות, הולכת לקצה של הגוף שלו, לכפות הרגליים עם האצבעות הישרות ומלטפת, מלטפת, כאילו שמשם יגיע תהום השכרות האינסופית.
זאת שבבוקר מתעוררים ממנה בלי הנג- אובר.
הפשוטה, הממכרת.
הסתכלתי לו בעיניים , ביום ההוא בלונדון, כשהוא היה בתוכי, אי אפשר היה שלא.
ויותר הוא לא היה צריך להגיד "דיני די, נדבר אחר כך"

רק כשהגלגלים הכו מלמטה, והרגשתי את האדמה חשבתי לעצמי שאני פסיכית.
הייתי צריכה לקחת את הילדים ולנסוע איתו כשהוא עזב לפני כמה חודשים.
ועכשיו, אני יודעת, זה מאוחר מדי.

ורק אז נזכרתי, גלגל אחרי גלגל נוגעים באדמה.
שביליתי סוף שבוע שלם בלונדון
בלי אמצעי מניעה.

מודעות פרסומת