יש את הזמן שהיא לא אמורה לספר בו מה קורה, בספר אמיתי זה הדף של התודות.
כתובים השמות של האנשים המשמעותיים ואלה שסייעו בכתיבה ובתחקיר,
יש אנשים שכותבים שמודים לילדים שלהם. יש את אלה שמציינים את בני הזוג, וההורים, והמורה הרוחנית.
הדבר האחרון שעבר לה בראש זה להודות לילדים שלה, הבנות הלכו לצופים ביום שלפני זה.
נוגה עוד גררה אותה עם האוטו (וזאת תקופה שעדיין מומלץ לה, בשל מצבה הבריאותי לא לנהוג כלל) לבזאר המושבה שמאז שהזיזו אותו מהרחוב הראשי לסמטה שבין הפלאפל והסופר הוא לא זז משם, גם לא בלילה.
ונוגה גררה אותה לקנות לה חולצת חאקי.
דיני התפלאה איך זה שהילדה הזאת, שעד לפני כמה שנים אוצר המילים שלה היה כה מצומצם, עוברת עכשיו את סף החדר שלה ושל תאומתה בצעדים שיודעים את קצה הדרך, חוזרת עם החולצה בידה ומסבירה לאמא שלה
(אמא שלה רוצה לישון, מאז שחזרה מבית החולים, כבר לפני שבוע וחצי, וגם לפני זה, כששבה לאיטה מגן עדן גיהנומי, כך קראה למה שעבר עליה, היא רק רוצה לישון)
ונוגה מסבירה לאמא שלה , מנפנפת בחולצה, מצנח אפור בידיה, שהיא ענקית עליה, ואפשר שתעבור לאבישג, אחותן הגדולה יותר והיא רוצה חדשה.
במידה שלה.
ודיני נזכרה בספר עב המראה שקראה בשקיקה, לפני שקרה לה מה שקרה ומתישהו, באיזור הדף המאה וחמישים, הפכה אותו וקראה את התודות בסוף.
והסופרת, דוקטור לכימיה ממוצא אנגלי הודתה שם לביתה, וכך היה כתוב
"תודה לג'ני בתי, שבכל פעם שפגשה מישהו היא פשוט אמרה לו 'אמא שלי עסוקה עכשיו. היא כותבת ספר מאוד מאוד חשוב'"
וככה, עייפה, דיני נכנסה לאוטו, מסובבת את הראש בתנועה כמעט אוטומאטית לראות שנוגה חגורה מאחור היא חשבה שעכשיו, עם הדפים המלאים בפחם שיש לה, והמילים שהיא מפזרת במחברות החסויות שלה זה דוקא מושך אותה מאיזו תהום ארורה, ההכרח הזה לנסוע פתאום באמצע היום לקנות חולצת חאקי לצופים.

בערב היא סיפרה את הכל לאורי, בלחש.
הוא שאל אותה אם היא כבר התקלחה היום, והציע להיכנס איתה למקלחת, כמו תמיד מאז שקרה לה מה שקרה והיא החליפה בגדים בתנועות איטיות ואמרה לו "אתה יודע-
כל הקטע הזה לא אמור בכלל להיכתב, זה כמו התודות בסוף הספר, אבל נוגה היום, עשתה לי הרבה להרגיש אמא. והתקלחתי כבר, קודם, יפה מאוד ששאלת," ככה היא אמרה, מלטפת את המילים בחיוך עייף.
ואורי סובב אותה, עם הגב אליו וסידר כרית, שהיא תוכל להישען
ואז, מברשת ביד שלו, מעביר אותה מלמעלה למטה על השיער הארוך שלה, מרחף מעליו, לא להכאיב לה, והקשרים נמוגים, נמסים
הוא אמר לה, תראי איפה היית ולאן חזרת.
איזו גיבורה את שביקרת כבר בגן עדן גיהנומי שכזה וחזרת ממנו ככה כמו שאת.
מניח את המברשת על המיטה, מושך אותה אל הכרית, עוטף אותה בכרבולית שדורית קנתה לה כשהתחיל החורף הקודם הקודם.

עוצם לה את העיניים, מלטף את העורף.

היחידה שקובעת איפה נגמר הסיפור הזה ולמי התודות.
זאת את, יפה שלי. ואם את עדיין כותבת אותו.
אם הסיפור הזה עדיין נכתב, זה סימן שהסיפור החשוב הזה עוד לא נגמר.

(אבל היא כבר נרדמה, אני לא אמורה לספר לכם את זה, אבל היא לא שמעה את כל מה שהוא אמר לה)

מודעות פרסומת