את הדרך לשדה התעופה אני מכירה היטב.
בשנים שחייתי בחו"ל עשיתי אותה פעם בשנה, ולעיתים אף יותר.
ואחר כך, כשחזרתי והכיתי שורשים עם המשפחה שלי בישראל, עשיתי אותה לעתים כדי לצאת מהארץ ולחזור
ולפעמים, פעם בשנה, שנה וחצי, תלוי בגרפיקה של האירועים המשפחתיים

הייתי נוסעת לשם עם אחותי, אפרת
ושלושת ילדיה.
הפעם האחרונה שנסעתי איתם והם טסו לבית שלהם בחול (סידני, כמעט על חוף הים, ביקשתי מאלוהים שיבוא הלילה ויספר לי למה בדיוק הם עשו עליה)
היתה לפני שנתיים בקירוב.
אחותינו הקטנה ילדה, והם הגיעו קצת אחר כך, וכבר נשארו לסדר פסח
ואז טסו חזרה.
הדרך מהשדה הביתה, אחרי שהשארת שם שלושה אחיינים ואת אחותך הצעירה

(היו שנים שהייתי מוכנה שישאירו אותה על איזה הר רחוק ותפוח)

הדרך הזאת מהשדה רצופה כוונות
וגולה ענקית בגרון
המרחק, השפה, התרבות, זה דיי ברור שלפעמים
אין חזרה, רק ביקורים.

לפני שנה וחצי בקירוב הכל נגמר
באמצע ספטמבר
שלושה ימים לפני יום ההולדת שלה – היא לא יכלה לדמיין שנה נוספת בלי חגיגה בארץ – אז היא תזמנה את זה כמו שעון שוויצרי, ועוד שנספיק להכין לה הפתעה, עוגה, מתנות – בחיים אני לא אשכח לה את זה.
נחתה הגיברת עם שלושה ילדים בישראל.
ביום שאחרי הם כבר הלכו לבית הספר.
מלקטים אותיות בעברית, כובשים מבטא אוסטרלי
מנסים להיות חלק, מנסים – מצליחים.

היום נסעתי איתם שוב לשדה.
אמא שלהם טסה לחול, והם ליוו אותה בדרך.
שתינו קפה לפני זה, נוהל תקין במשפחת צוקרמן
(גיא שתה קולה, אבל אל תגלו לאבא שלו)

קשקשנו, אני אפילו העזתי לסרוג
(יש יום הולדת לעוד אחות אחת בסוף החודש ואני מכינה לה צעיף מתנה)
ואז היא לקחה את המעיל הזה שעושה אותה שאפה
ואת המזוודה על גלגלים
נשקה לשלושתם, אמרה שעידית עכשיו האחראית לעשרה ימים (בדיחה קורעת, נכון, גם אני חושבת ככה)
הפריחה נשיקות באויר

ונסעה לה.

הלכנו חזרה לאוטו, ארבעה ילדים הולכים אחריי (שלושה שלה, אחד שלי) ואני.

נכנסים פנימה, מתיישבים
חוגרים.
הם מחברים למדיה את המוזיקה שלהם

ומתפזרים אחר כך בבית שלי לשינה מתוקה

(אל תסתכלו עלי ככה, גם אני הולכת עכשיו לישון)

בפעם הבאה שאני מסיעה אותם לאנשהו, אני משמיעה להם את השיר הזה

אבל היום, בדרך, הקשבנו (גם) לשיר הזה

מודעות פרסומת