תגיות

אתה לא עונה לי.
אני מתקשרת, מסמסת, שולחת מיילים.
אין תגובה.
ביום הרביעי בבוקר אני מתקשרת לרן.
"הוא לא עונה לי, אני פוחדת שמשהו לא בסדר"
"מי זאת?"
"נילי"

"הי מתוקה" רן מחייך, אני שומעת את זה בקול שלו "אל תדאגי, היי, יהיה בסדר"
"אתה תדבר איתו?"
הוא מהנהן
"ואם הוא לא יענה לך?"
"הוא יענה, אל תדאגי, לכי לישון"
אני מגחכת עיניים מתגלגלות, 'לישון'. כן.
"תהיה רציני, זה בוקר עכשיו"
"יטופל, אל תדאגי"

אחרי שאני מנתקת אני חושבת למה הוא התכוון כשאמר 'יטופל' ואולי הוא התכוון להגיד 'יתופל' מלשון תפל, שהכל תפל והכל בסדר?

יומיים נוספים יש לי ים של שאריות עבודה שאני חייבת לעשות, אוקיינוס, ואתה עדיין לא עונה לי.
ביום השלישי בבוקר אני עולה על הרכבת עם לחמניות טריות בתיק, נקניק וזיתים שרק הסורי יודע להכין, במידת חריפות שלא שורפת, רק אחרי שאתה מסיים את הארוחה אתה נזכר שהם חריפים במידה.

בעשר הרכבת עוצרת ואני יורדת ממנה והולכת בשביל עד לאוטובוס. רואים משם את הים אז אני מדמיינת שאני באיזה חוף רחוק באוסטרליה, כזה שנפש חיה לא מגיעה אליו.
אין שם קיוסק וגם לא חנויות.
'מזל שיש לי בתיק לחמניות ונקניק וזיתים, וגם מים' אני כופה על עצמי מחשבות.
האוטובוס מגיע ממש מהר ותוך עשר דקות אני הולכת על המדרכה שמובילה אל הבית שלך.

מרחוק אני רואה אמבולנס והלב שלי קופא.
אני חושבת אם להתקשר שוב לרן, ונזכרת ב"יטופל (עם ט'), אל תדאגי" שלו מלפני יומיים.
באמת תירגעי, וכמו שקשוק של רכבת שאומרים אותו אחרת בכל מיני שפות אני אומרת לעצמי תירגעי תירגעיתירגעיתירגעי.
ואז אני מגיעה ורואה שבדירה שלך התריסים מוגפים.
חושך
ואלונקה מוסעת בידי שניים בכלל בכניסה השניה של הבנין.

אני פותחת את דלת הדירה שלך בשקט, יש ריח של שינה באויר.
עשר בבוקר עכשיו, אתה בחדר עם הגב אל הכניסה.

אני מניחה את התיק שלי מתחת למשקוף שבין המטבח למסדרון ונכנסת בלי צעדים עד לחדר, מתפשטת ונכנסת למיטה לחבק אותך.
יש לך ריח טוב, ואתה מזיז את הרגליים למקם אותי בתוך אחורי הגוף שלך, אני מתחילה ללטף אותך במתניים ולנשק על העורף בקטנים קטנים, אתה לא אומר כלום אבל אחרי שאתה מסתובב אתה מתחיל לנשק אותי ואז
שוכב אתי.
גלים של הגוף שלך מעל אדמת הגוף שלי נעים כמו ברעידת אדמה קטנה בתוך החום של השמיכה שלך ופרפרים צבעוניים פורשים ממנה כנפיים, אף אחד לא רואה את זה חוץ ממני.

כעבור שבועיים רן מתקשר אלי בבוקר.
שש בבוקר, אני מסתכלת על הצג וממקדת את המבט שלי.
רן אף פעם לא ער בשעות האלה, בטח שלא מתקשר למישהו
"נילי, הוא מת"

אני לא שואלת איך זה קרה, רק ניגשת אל המקרר לראות שיש שם נקניק וזיתים שרק הסורי יודע להכין
בשש בבוקר אני נעמדת ליד השיש ומתחילה להכין לחמניות.

כל הפרפרים שהיו על המיטה שלך בפעם האחרונה שראיתי אותך מסתובבים סביבי במעגל

ומתעופפים החוצה.

מודעות פרסומת