אני הולכת ורצה עם המילים והסיפור והדברים כמו שהם קורים, מושכת מכחול מעל הילדים שכל כך אני רוצה להגן עליהם, איך אפשר למשוך את הדברים מצד אחד ולהניח על צידה האחר של המציאות, לא כפי שנצטיירה בעיני, כפי שהיתה באמת?
אני לא רציתי להתגעגע למארק. באמת לא רציתי.
העדפתי לא לחשוב עליו אבל אומרים שכדי לא לחשוב על משהו אנחנו צריכים משהו אחר לחשוב עליו, אם אומרים לכם תחשבו על דובים לבנים בקוטב הצפוני אתם רואים מול העיניים דובים לבנים, וקוטב ושלג רחוק ודגים קופצים ישר לידיים שלהם מתוך סדק בקרח דק, אפשר לדמיין את האסקימוסים במעילים המסורבלים שלהם לידם, אבל האמת היא שגם רק הדובים, מעוגלים בתוך הפרווה דמויית מעילי הענק שלהם, מושיטים ידיים אל הגורים שלהם, שגם הם ענקיים, או מחבקים אחד את השני בחיבה לבנה וקרה של שלג, (שמעתי שדובים, בעיקר בקוטב הם מונוגמיים) יש בזה משהו מאוד הירואי, ולדמיין את זה באמצע היום זה גם מעל ומעבר למה שאני יכולה לחשוב, תמונת טבע שראיתי פעם בסרט בקולנוע, כשהייתי ילדה.
אבל אז, מבקשים מכם יפה, מישהו אקראי באופן אקראי ביותר מבקש מכם לא לחשוב על דובים לבנים, כלומר, כן, לחשוב- אבל על משהו אחר. ואתם מעבירים שקופית בראש, דובים חומים או יער ירוק ירוק או ענבים סגולים.
אתם חושבים על חופשה בתאילנד, או על יום ההולדת ההולך ומתקרב של הילד שלכם, וסתם על גלידת שוקולד.

אני התחלתי להרגיש את מארק כמו דוב לבן בקוטב שלי.

הוא היה מתיישב לידי במכונית , על פי רוב בבקרים אחרי שהייתי מורידה את התאומות בבית הספר וממשיכה משם לעבודה, הופך משקוף ולא קיים לדמות חיה וממשית שאפשר היה לקחת את היד וכמעט לגעת בה, ומתחיל לקשקש אתי.
ואני נהגתי לצמצם עיניים ולחייך כאילו מישהו מצלם אותי לסרט ולהיענות לשיחות הקטנות והטרופות איתו.
במשך תקופה ארוכה ארוכה דיברנו רק על הילדים, סיפרתי לו על זה שעופרי לא הצליח להסתגל לכיתה שלו, זה היה עוד לפני שהוא עבר לתיכון, והחלטתי שאני מעבירה אותו כיתה, בהתחלה רק דיברתי על זה בבית, ואז שוחחתי עם המחנכת והיועצת ואחרי שהם שמו לי רגליים הלכתי אל הפסיכולוגית ואמרתי בשקט שלא יתכן שילד שאבא שלו כבר לא חי וקשה לו בגלל זה יגיע כל בוקר לבית הספר לכיתה שלא טוב לו בה, ואני מבקשת התחשבות והעברה לכיתה המקבילה.
גילה, המנהלת הסתכלה עלי ואמרה לי, מה, אורי זה לא האבא של עופרי? אבל הוא נורא דומה לו
ואני העברתי מבט על הפנים שלה טוב טוב, ניסיתי לנחש באיזה מספר אודם היא משתמשת על השפתיים ואיזה חלק בפנים שלה בעלה הכי אוהב, אם את נקודת החן שקרוב לאוזן או אולי את התלתל שגולש לה כאילו בטעות מהקוקו ואמרתי בשקט איך דומים, גילה, אורי ג'ינג'י ועופרי קופי של אבא שלו, פרסומת לצבע של שוקולד.
זה היה כבר לפני שנתיים כל הסיפור הזה, ואחרי תקופת היתדיינות ופגישות, ואיבחון אחד קצר היועצת והפסיכולוגית ביחד החליטו ללכת לקראתינו ולהעביר את הילד כיתה.
ובאמת בכיתה השניה היו לו חברים, וחלק מהם עברו איתו לתיכון, ועכשיו הוא פורח, מאושר.

במרוצת הזמן התחלתי להרגיש איתו נוח, אני מתכוונת ממש נוח, וזה גם לא היה מארק שהכרתי כשחיינו יחד וכשהוא עבר ללונדון, אז התחלתי לספר לו על החברות שלי, על דסי שעברה לגור בארצות הברית ואני מתגעגעת אליה נורא ומדברת איתה בסקייפ כמעט כל יום, וסיפרתי לו על חברה אחרת שלי מהצבא, שהוא פגש פעם אחת לפני שהשתחררתי והיינו יחד, שאחרי עשר שנים מאושרות ושני ילדים היא קמה בוקר אחד והבינה שבעצם היא לסבית ועזבה את הבית לגור עם אישה אחרת, היא לקחה איתה את הילדים, ומה שהיה נורא יפה שם ביניהם זה שגדי, בעלה, קיבל את הכל יפה וכמו בסיפור דמיוני מארץ האגדות חתם איתה על הסכם של משמורת משותפת והכיר מישהי אחרת מהר מאוד, והם אפילו חוגגים את החגים ביחד, את זה אמרתי עם קצת קינאה, כל כך היה לי קשה להסתיר את זה, כי אנשים עוברים כל מיני דברים בחיים אבל הינה היא, החליפה את הנטיה המינית שלה, שזה קשה כל כך בכל מקום ואיך שהסביבה מקבלת את זה, וההורים שלה, והילדים, ובכל זאת הבעל שלה, האיש שאליו היא הפנתה עורף קיבל את זה באהבה ובכבוד, וריפד לשניהם וגם לילדים את הדרך ואת הגדרות מסביב, ולא נתן לאף אחד מהמשפחה שלו להגיד עליה מילה אחת רעה, ואני כותבת שזה דמיוני אבל זה היה אמיתי.

על האחים שלי היה לי קשה לדבר איתו, אז עקפתי אותם בכל מיני דרכים ולא סיפרתי לו על זה שדורית נכנסה להריון פתאום אחרי הרבה שנים שהם חשבו שלושה ילדים וזהו, ועל הפרידה של אבישי וגלי והחזרה הפתאומית, ואיך שהוא משגע אותי לפעמים עם זה שהוא רוצה לספר ולהתייעץ אתי כל הזמן, ואם יום אחד אני לא מדברת איתו הוא שולח לי סמס או מתקשר ועל ההורים שלי לפעמים קצת דיברתי, אני יודעת מה אמא שלי חושבת על איך שהוא היה, אבל היא לא אומרת לי על זה כלום כי עם מישהו לא חי אי אפשר לנהל פנקס חשבונות פתוח.

ואהבתי לספר לו מאוד על העבודה, על קרן שילדה, וחזרה לעבודה כבר לפני שנתיים וחצי ועכשיו היא שוב בהיריון אז הכנסנו עובד נוסף, שקורא רק ספרים על פילוסופיה והגות, וכיף לדבר איתו, הוא גם משמיע מוזיקה מיוחדת של אוירה כזאת בחנות, ומספר לי עליה כל מיני דברים ואני מרגישה שהוא מביא איזה משב של רוח צעירה ושובבה לחנות, וגם על זה שאני מתלבטת אם להמשיך, כי הנסיעות האלה קשות לי בבקרים, אז נכון שעכשיו אני עובדת רק שלושה ימים אבל ביום האחד שמפריד בין יומיים של עבודה ליום האחד השני, שהוא כמו עץ בודד במדבר אני מצליחה לשכוח את התפר הזה שבין השפלה לירושלים והדרך שנופלת למטה בכניסה לעיר שאני לא באמת מצליחה להתרגל אליה כי הנוף מתגלה בה עוצר נשימה עם החוט השחור של הכביש שמתפתל בין חמוקי ההרים, והבתים של אבו גוש ומוצא מציצים מתוכם כמו עגילים ושרשראות צבעוניות, ובחורף עם צעיפי העננים הכל נראה מבעד לשמשת המכונית בריא והולם כל כך.

לעצור ולצייר. הוא אמר לי באיזה בוקר ואני הנדתי את הראש, מהמכונית שזחלה לידי בפקק הסתכל עלי הנהג והרהרתי בשבילו שהוא בודאי מחשיב אותי לאחת שירדה מהפסים.
יושבת באוטו, לואטת בפקק ומהנהנת לעצמה בשקט.
וגם על הנסיעות האלה, ועל ההתלבטות שלי אם להמשיך לעבוד או להפסיק ולחפש משהו קרוב יותר התרגלתי לדבר איתו, והדיעה שלו פתאום נהייתה חשובה, כי אם אני מפסיקה לעבוד זה אומר שנגמרים הבקרים האלה הכייפיים איתו, והשיחות הארוכות והפוריות.
והיתה תקופה שחשבתי לחזור ללמוד, אחרי הכל יש לי יומיים מלאים שאני לא עובדת בהם, ומה זה בית עם חמישה ילדים תובעניים בשביל מישהי כמותי, אז בדקתי באוניברסיטה, וחשבתי שאולי בירושלים וראיתי שזה לא מסתדר, ושאני אבדוק בתל אביב, אבל המחשבה, הציפיה, התקוה
הרעיון שאחזור להיות סטודנטית לתקופה העיר בי משהו שנרדם וחלם חלומות.

ויום אחד הוא שאל אותי על אורי.
והידיים קפאו לי על ההגה, ולמרות שהייתי בפקק היסטרי בדרך לעיר הבירה סובבתי אל המקום שלו בשקט את הפנים וסיננתי
עד כאן.
על אורי אני לא מדברת איתך.
הוא השתולל. היה שקט במכונית, כי החלשתי את הרדיו אבל התחיל שבר ענן. באותה השניה
וככה ידעתי שמארק משתולל
ובכל זאת עצרתי את הבכי שלי
ואבנר, העובד החדש בחנות שאל אותי כשהגעתי מה קרה לך דיני, את נראית מאוד מוטרדת.
והתחשק לי לתפוס לו את הסנטר ולהגיד לו דוקא לא מוטרדת מאוהבת.
אורי עולל לגוף שלי ניסים ונפלאות בלילה, הפך אותו ושיגע ולחש לי באוזן דברים שאני אוהבת לשמוע כמו כמה אני יפה (אני יודעת שאני לא) ואחר כך רעדתי לו בידיים.
ובבוקר הוא הכין לי קפה וכשהוא סידר את הכוס על השולחן הוא שם את הידית שתהיה לשמאלי וקרץ לי כשהלך להעיר את הבנות שלנו ואת הילדים שהם רק שלי אבל אחר כך
אחר כך האבא של הילדים הגדולים שלי התיישב לי באוטו, החלונות היו סגורים וגם הדלתות.
כל מי שמכיר אותי יודע שאני גרועה בלדמיין, ממש אומללה ברעיונות יצירתיים, אנליטית.
מחושבת.
ומארק, על הזין שלו איך אני קמה בבוקר, הוא תופס את המושב הקדמי במלוא הגוף שלו שכבר לא קיים במציאות, מחזיק ביד כוס קפה דמיונית, אומר לי דיני אני מתגעגע לילדים, אני מת לראות אותם ואני מוצאת את עצמי מג'נגלת אותו עם הדרך, מספרת לו מסתירה, מספרת לעצמי, מסתירה מעצמי
את המציאות, את הדמיון,
מותחת אופק מדברי מתחת לשמיים שלי כדי לא לחשוב על דוב לבן שקוראים לו מארק.
שרק לא יגיד גם שהוא מתגעגע אלי.

אבל לאבנר, שעובד בחנות, אמרתי בבוקר שמישהו חתך אותי לא יפה מימין בכביש וכמעט היתה שם תאונה, דיברתי הרבה, עם תנועות ידיים כדי לשכוח למה באמת נכנסתי ככה לחנות, וביקשתי שיכין לי קפה וישים במערכת את הדיסק מאתמול והלב דפק לי איך בעצמי אני לא מאמינה לדברים שיוצאים לי מהפה.

בסוף הלכתי אל החלון לראות את האנשים עוברים בו כמו מצלמה נסתרת, כי אי אפשר כמעט לראות שמתוך החנות מישהו מביט בך, והם מחזיקים מטריות בכל מיני צבעים והולכים ישר בדרך של הבוקר, ישר בדרך של החיים שלהם.

ושום דבר מכל אלה לא מחק את התמונה שרצה לי בראש גם עכשיו
דוב לבן בקוטב צפוני רחוק.

מודעות פרסומת