אני אומר לה בלילה,
אבל עד היסוד, עד החוטים הצבעוניים של המכשירים.
תעיפי דברים, אל תתביישי, תזרקי לפח, תגלגלי למטה ברחוב שיתכסו בחול בבוץ בגשם

אני הולך לישון עם זיפים, זה מפריע לך?
ולא מחכה אפילו לתשובה, הלוואי שבלילה יקרה לי משהו ואני אמות
והיא, מכושפת, מכשפת לוחצת לי על העורף
"די עם המחשבות האלה, באמת
די, תפסיק"

אבל אני קם בבוקר ובא לי להעיף את הכלים שעל השיש
ללכת על הזכוכיות שמתחפשות לגחלים ופוצעות במקום לשרוף.
להכאיב לעצמי, ושבדרך יכאב גם לה, היא תתפתל
אתם תסתכלו
ואני,

what do you know

אביט מחרכי התריס בכם
מסתכלים עליה, על איך שכואב לה
ואיפה היא שמה תחבושות קרות כדי לנסות להוריד, להקטין, לגמד, לפרק.
לפזר.

ואני מרוקן כוסית עמוק עמוק, בשלוק אחד, בכפיפה אחת של בדיקה עם מפלס הבקבוק
בעיניים בוערות, לכסות מבפנים, לסגור הכל, לקשור את האש
מותח למטה את הפס של התריס.
מפרק עוד פעם אחת לפני שאני מסתכל

רואה איך שאצלה בסוף
הכאב הולך לים מפיל את עצמו וטובע ואצלי

חג מלמעלה
ציפור שלא מוצאת טרף
ציפור טרף שאין לה שובע.

מודעות פרסומת