את הגבול בין החיים שלנו אני מותחת בסרט אדום.
אם אתה לא מבין ככה, אני מסבירה לך בדרך שלי, אני אומרת לו במילים חותכות והוא מחזיק את המזוודה שלו, צד אחד שלה עוד ישר והשני עקום.
פעם שאלתי אותו, מתי אתה מחליף אותה והוא הסתכל עלי מלמעלה, כאילו שהוא מפזר קינמון והולך לטעום אותי ואמר לי, מה יש לך, היא נוסעת, הגלגלים בריאים, הריצ'רץ' שלה עובד, והתכופף להראות לי איך הוא נפתח ונסגר בקצה, ואני
אפילו לא הקשבתי לו, הלכתי אל המקום של אחורי מכנסיו ורציתי לראות אם רואים.
אבל הוא היה עם חגורה ומיד התרומם, והסתובב אלי, והמשכנו ללכת את הקילומטרים בשדה התעופה.
אחר כך רציתי שהוא יעוף מהבית, אמרתי לו את זה ככה, בהתחלה בעדינות
הסברתי יפה
החזקתי גביע של ביו ביד, בזמן שדיברנו מעמיסה על הכפית, הנה, אני מראה לך שאני חיה.
ושאתה לא חלק מזה, טוב?

וככה זה נגמר.
הוא לקח את המזוודה שלו
זאת שמזכירה לי את הנחש בספר הג'ונגל
וירד איתה במדרגות
חצי שנה אחר כך לא ראיתי אותו למרות שידעתי כל הזמן
שהגבול האדום ביני לבינו
נמצא באמת רק בדמיון שלי.
אבל היה לנו הסכם, מלפני הרבה שנים.

הסכם שכרתנו בברית דמים, אמיתית.
ובהסכם היה כתוב שאם אחד מאיתנו הולך למגדת עתידות והיא אומרת משהו על הבריאות של השני
או על החיים או המוות שלו
אז לא משנה איפה אנחנו בפסיקים והנקודות של הכדור
אנחנו מרימים טלפון.
מתחת היו שתי נשיקות, וטביעות אצבע עם דם, אחת שלי ואחת שלו.

ואני הלכתי
ביום ראשון שעבר
אחרי שראיתי שהתוצאות של הבדיקות שעשיתי מאחרות להגיע, ונורית, חברה שלי אמרה לי שאם התוצאות לא מגיעות מיד, זה סימן שבודקים שוב, והסיכוי שמשהו לא בסדר הוא יותר גדול.
אז שלושה ימים אחר כך הלכתי למגדת עתידות.
היא גרה בקומה שניה וליד הבית שלה יש עץ ענק.
ומסביב לעץ יש עיגול כזה מבטון והשורשים של העץ ביקעו את המדרכה האפורה ליד,
והעץ כל כך גבוה ורחב שכשעומדים לידו, מול הכניסה לבנין, העולם נראה חשוך, וזה היה יום יפה ותכול כזה.
נורית הורידה אותי ליד הבית של המגדת והלכה לעשות קניות
ואני טיפסתי במדרגות והייתי קצת בשוק, כי אחרי שנכנסתי לדירה של לבנה, זה השם של המגדת הזאת
ראיתי את העץ מתוך הסלון שלה, והאויר נכלא לי בין הריאות לגב לפני ששחררתי אותו.
לבנה שאלה אם הכל בסדר ווידאה שאני שותה שחור עם כפית סוכר.
את המילה "סוכר" היא אמרה במילעיל, אני סובבתי אליה את הראש והחזרתי אותו אל החלון.
העץ נראה ענק מתוך הבית שלה, עצום.
כמו ארבעה בתים בעצמו.
אז היה לי קשה לשבת ולראות איך היא מזיזה את הכוס ככה וככה, מגלגלת אותה כמו שעושים עם כוס של יין, מטה אותה, מבקשת ממני לשתות עוד ואחר כך לוקחת עט ורושמת כל מיני דברים על ניר.
"מי זה גילי"
היא שאלה אותי פתאום ואני עצרתי תולעת שעשתה פליק פלאק בין הסרעפת שלי לגרון ואמרתי לה "זה בעלי. הוא עזב את הבית ואני צריכה לסגור איתו את כל החשבונות.
למה?" שאלתי והראש שוב הסתובב אליה בזמן שהעיניים שלי ברחו אל העץ שפתאום נראה לי הרבה יותר גדול.

"לא נשאר לו הרבה לחיות."
הגבה שלי עלתה וירדה, לא אמרתי לה כלום, כי חיכיתי לראות מה היא אומרת על התוחלת שלי
(והתועלת, מתחשק לי להוסיף , אבל אחרי שמישהו יקרא את זה אני אמחק)

"אבל את. אוהו." היד שלה עלתה למעלה ועשתה סיבוב וירדה.
"את תחיי אחרי כולנו"
היא ענדה איזה שלושים צמידי זהב דקים דקים וטבעות על הקמיצה והאמה שלה, מזהב עם יהלומים וספירים אמיתיים באמצע, מחולקים.
שפשפתי ככה את המצח והעיניים וביקשתי ממנה להגיד הכל שוב.
"הבעל שלך. אל תתגרשי ממנו, לא שווה לך
הוא הולך למות ואת
את תחיי עד גיל מאה. אולי אפילו יותר."

אחר כך היא המשיכה אבל אני הסתכלתי על העץ, והתחילה רוח אז עלים התעופפו ממנו למטה, ונקודות קטנות של פירות צהובים מתפוררים ולרגע רציתי לצאת מהחלון ולרדת דרך הענפים למטה עד לעיגול של הבטון ולברוח.

כששוב הייתי איתה היא קמה ולקחה את הכוס למטבח, שם עמדה בחורה צעירה מתולתלת וחייכנית לקחה ממנה את הכוס לשטוף והגישה לה את הכוס הנקיה לאישה עם כיסוי ראש שנכנסה אחרי
אני חושבת ששילמתי, ויצאתי

ומהאוטו, אחרי שנורית אספה אותי התקשרתי אליו

הוא בא בבוקר שלמחרת עם המזוודה העקומה הזאת שלו.
"זוכר את ההסכם שלנו על מגדת עתידות?"
הוא תלה בי מבט רעב והנהן.
"אז הלכתי, ולא יכולתי לשמור ממך בסוד את מה שהיא אמרה"
"ומה היא אמרה?" הוא שאל, תוך כדי שמשך את הריצ'רץ' לרוחב המזוודה מוציא ממנה את ערימות הבגדים ומסדר חזרה בארון
"היא אמרה" בחשתי את הסוכר בכוס שלו, חושבת עליו במילעיל "שאתה תחיה עד גיל מאה וחמש"
"וזהו?" הוא לקח ממני את הכוס השקופה

"ושלי נשארו אולי חודשיים"

אחר כך לקחתי את התיק שלי, אוספת את שתי הידיות, ועשיתי את כל הצעדים עד לספה בסלון, טופחת על הכרית שהכנתי מיד כשחזרתי מלבנה המגדת.

"אתה תישן פה כמה ימים, אני רוצה להתרגל אליך מרחוק" אמרתי שופכת מים על הסרט האדום הדמיוני שיש בינינו.
"אני אלך לעבודה, ואתה תבשל ותעשה כביסה, ותישן פה, אבל רק כמה ימים" חפנתי את המפתחות של הוולבו שלי ביד

"רק עד שאתרגל אליך שוב"

ויצאתי מהבית.

מודעות פרסומת