ברגע הראשון שהמחשבה עוברת לי בראש היא עושה את זה נורא לאט, סירה קטנה באופק, רחוקה, משולש לבן נטוי על צידו על רקע הכחול מלמעלה וכחול כהה מלמטה ולמעלה חגים שני מטוסים בספירלה ענקית משני צידיי השמיים.
אז אני מכסה את מכסה המנוע עם הבטן שלי, מתמכרת לשמש, ומכניסה פנימה יד אחת למשש את ההדפס של המכשפה שיש עליה, היא רוכבת על מטאטא והפנים שלה פונות לצד השמאלי של המכונית.
אם נשכבים על מכסה המנוע הלבן, אז כאילו מפילים אותה על צדה השמאלי.
אבל היא לא נופלת, כלומר, ההדפס שלה. ועכשיו זאת תהיה תעלומה איך לקלף אותה מפה.
אני מכניסה את היד ומנסה לגרד את הקצה של המטאטא.
אחר כך נכנסת הביתה, לוקחת מפתחות וארנק ויוצאת.
גבי שואל אותי ממעמקי הסלון לאן אני הולכת ואני מגלגלת עיניים ועוצרת את התנופה למעלה "להביא חלב"
"וחלה" אני מוסיפה כשהדלת נטרקת, נראה לי שהוא לא שמע.
בדרך שהכביש מתפתל בה למטה יש נוף משכר של עצים שרואים ביניהם, בהבלחות של בדיהם הקרחים והעננות שעושה הנחות את הכפר למטה.
ויש מקומות שאפשר לחנות בהם עם המכונית ולשבת לשתות קפה.
וכמה פינות אוהבים מסתירות, נסתרות.
בדרך לחנות, אני מוצאת פינה כזאת ומנווטת את המכונית פנימה.
מוציאה מברג ומתחילה לקלף את הקצה של המטאטא, אני מגרדת והעיניים שלי קדימה, אל הגגות האדומים למטה, ואל כר הדשא, שעכשיו הוא ערום ופעם, לפני הרבה שנים באתי אליו עם גבי, הצמחיה הסתירה הכל ואנחנו פרשנו מפה משובצת באדום ולבן, ואחרי שאכלנו ארוחת פיקניק הוא משך את הראש שלי אל בין הרגליים שלו, הניח את כפות ידיו על מצחי ונשען בעצמו על בול עץ ענק. גמענו שנינו את הנוף שרק התחיל להתעורר מתרדמת החורף שלו, קפאנו מקור, ובלי להסתכל בעיניים גמענו גם אחד את השניה, אפילו נרדמתי לדקות ארוכות, ואחר כך נכנסנו לאוטו ונסענו לבית שגרנו בו יחד ימים ספורים בלבד ושכבנו בכניסה, על הדלת או על השטיח, אני לא בדיוק זוכרת את הפרטים רק שאהבתי אותו נורא ולא רציתי שיהיה לו סוף.
לא רציתי שאנחנו ניגמר, ובגלל זה בדיוק גם לא רציתי ילדים. שאף אחד לא יכלה אותנו.
עכשיו אני חוזרת מהזכרון ההוא אל הנוף, בול העץ הענק נמצא עדיין באותו המקום ואני מדביקה מחדש את המטאטא אל מכסה המנוע של המכונית.
הוא מתקלף בקלות. כמו קסם של מכשפה.
ובינתיים הוא צריך להיות על מכסה המנוע.
סמל ההיכר שלי.

***

כמה חודשים אחרי שעברנו לגור ביחד גבי הגיע יום אחד עם המכונית הזאת אופל קדט יד שניה, לקח לו יומיים לצייר את הסמל בנפרד, הוא עשה את זה על מפת ויניל עבה בצבעים מיוחדים וכאשר הציור התייבש הוא קילף אותו והדביק על המכונית בדבק כזה, שבלילה אחרי שהמכונית גלשה אל החניה שלנו עטופה בסרט לבן עבה צבעוני עם קשר על הגג שלה, בזמן שהוא חיבק אותי, הוא הסביר לי שכל עוד אני אוהבת אותו הסמל לא ירד מהמכונית.
"תנסי אותו מחר, תראי שהוא לא מתקלף"
אני סובבתי אליו את הגב, ואחר כך הסתובבתי בעצמי אל הגב שלו והולכתי חבלים דמיוניים מהעורף שלו, דרך השכמות עם נקודות החן הנצחיות ועד לבין הרגליים שלו.
כבר שנה וחצי לא ראיתי את נקודות החן האלה.

***

"מכשפה" הוא היה קורא לי, וכשאהב אותי יותר, כינה אותי "מנוולת" ואני אהבתי את זה כמו את השמש בבקרים של קיץ ואביב, מהלכת מטר מעל האדמה, מציירת אחרת, גם כשהוא היה ניגש אלי מאחור ונוגע לי ביד כמעט בלתי מורגש כשהמכחול היה עובר מהצד הימני העליון של הלוח לצד השמאלי למטה ומצייר את מה שבראש שלי היה גהנום אבל על הדף היה הפינה הזאת של האוהבים בדרך המתפתלת למטה מהעיירה שלנו.

***

בוקר אחד אני אקום
המכונית שקיבלתי מגבי מתנה תעשה כמעט תאונה, תפספס את אבני השפה ותתגלגל. אני אעמוד בצד הכביש המתפתל מסתכלת על הנוף ועל העשן המיתמר ממנה בעומק התהום.
שוטרים יעשו סיבובים סיבובים לחפש ולגבי לא יהיה זכר.

איש לא יחשוד בציירת העדינה שכל העולם ידע

היא אהבה אותו כל כך.

מודעות פרסומת