זה קרה לפני כמה שנים, ואני לא זוכרת בדיוק את הפרטים.
אבל בינינו, ביני וביניכם, למי לא קורים דברים כאלה.
זה באמת קורה לכולנו.
היינו חברות, לא מאוד קרובות, אבל חברות טובות.
נאמנות אחת לשניה, נפגשות עם הילדים, אז עוד עישנתי מדי פעם, אז היינו גונבות סיגריה עם קפה או מיץ,
ומקשקשות על ספרים, סרטים, ועל החיים, והעבודה ולימודים.

ואז עבר חתול שחור.
זה היה מזמן, באמת.
ואני לא ממש זוכרת, רק שסיפרו לי שהיא אמרה עלי
ככה, (תהפכו שניה את המחשב)
ואחרת
ושאין לי אוכל בבית, אז הילדים כל הזמן רעבים (שלי, הילדים שלי)
ושאני מזייפת כשאני שרה.
לא זוכרת אם זה הגיע ליופי, אבל אם היא אמרה שאני לא יפה, זה באמת סוף העולם.
ותקופה ארוכה כעסתי
ולא דיברתי איתה, וגם היא לא אתי.
וכמה חודשים זה כאב.

אני יכולה להראות לכם בדיוק איפה.
בבטן, וקצת מעל, איפה שהלב.
אף אחד לא אוהב לאבד חברים, באמת שלא.
אבל זה היה ענין של החיים, ולא יכולתי להרשות לעצמי יותר.

וחוץ מזה, הייתי בטוחה שאני צודקת.
ועברו שנים, המון המון מים בכל מקום, בברזים, בכינרת, בירדן
שלג הצטבר ונמס על החרמון.

נפגשנו בלוויה אחת, היא בחורה יפה, מרשימה, אז ניגשתי אליה ובצל המוות שריחף בבית הקברות הכי יפה בארץ הצעתי לה חיבוק
והיא משכה את עצמה לאחור.
"יש לנו חשבון ארוך" אמרה לי וסירבה לחיבוק.
ועצרתי, זה כבר לא כאב, אתם יודעים.
אבל לא ידעתי מה אני לוקחת לאוטו בדרך חזרה
אם את השאלה על מה בדיוק יש לנו חשבון, אנחנו כבר מזמן לא חברות, ולא-חברות לא רבות
או את האבל על האיש-ילד שזאת היתה הלוויה שלו.

עד שהגעתי הביתה, גם החשבון הזה נשכח מלבי.
והחיים שלי ממשיכים, וגם שלה.

נזכרתי היום איך בוקר אחד ראיתי אותה ליד בית הספר, שנה אחרי הריב ההוא ההוא.
ושלחתי יד נעלמת אל המקום הזה בבטן,
לא כאב שם.

כמו פלא.
ולא כעסתי, גם עכשיו אני לא.
יש משהו נורא שלם במחילה,
סליחה, פשוטים כאלה, לא מתחכמים, בלי תואר או תעודת הוראה.
סתם, לסלוח, לשכוח.
לוותר.

*ואני שרה נורא יפה, אני יודעת שאתם מאמינים לי

מודעות פרסומת