(על האמהות, על הילדים ועל איך זה להיות אמא)

לא היה לי שלם לפני שנולדו לי ילדים.
הכל היה בצד כשהם היו קטנים, ולפעמים הם זזו הצידה כדי שיהיה לי הכל שלי.
הטעות האופטית הזאת שכשהם גדלים יש זמן לעצמך ריחפה גם מעלי, זה נכון שאני כבר לא רצה אחריהם, אבל בסופי שבוע אני לפעמים מתרוצצת כמו נמלה בלי ראש סביבם, במעגלים שקופים, של אמא טורחת ומבשלת (לא ולא על כביסה, הם מכבסים בעצמם כשהם מגיעים מהצבא)
לפעמים אני בצד בעצמי, לא בגלל הילדים או אבא שלהם, אולי בגלל שקודם הייתי אמא, ורק אחר כך דברים אחרים
(לא תתפסו אותי מודה בזה, בידיים קשורות לעץ עם מדורה מאיימת לשרוף אותי אספר לכם שקודם הייתי בן אדם יוצר ורק אחר כך אמא)

זה לא משנה עכשיו. הם פה, ואני מה שאני – מחוברת אליהם עם גומי בלתי נראה.
אני יכולה לא לראות כל אחד מהם ולא להתגעגע
ואני יכולה לדבר על כל אחד מהם שעות, זה לא יעניין איש (אפילו לא אותם) אבל יהיה שם קסם, המון קסם של חיים, ואין ויש, ומילים וחוויות, וביני לבין עצמי אני אוהבת את זה מאוד.
אני לא יודעת תמיד מה הם אומרים עלי, אני משערת שהם מסתדרים אתי טוב, כי באחוז גבוה מהזמן אני צוחקת איתם ומהם, והדרך שלי להסביר להם דברים היא תמיד כמו שהייתי רוצה שיסבירו לי.
ברוב המקרים זה עובד,
לפעמים זה נתקע, עושים ריסטארט וממשיכים.
ואני משתדלת לא לחפור להם, עד כמה שניתן
ולהיות איתם הגונה, אחרי הכל אני אמא שלהם.

כשהילדים הגדולים היו קטנים (ועוד לא חלמתי שיהיו עוד שניים) הייתי משכיבה אותם לישון וממחיזה להם סיפור או שיר, לפעמים את אחד הסיפורים של דר' סוס, או את פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו, הם היו מתגלגלים מצחוק, משהו שאני זוכרת עד היום, ונרדמים הפוכים במיטה (כמה ילדים אתם מכירים שנרדמים על הכרית וישנים שם כל הלילה?)

היתה לנו קסטה של שירים של אריק איינשטיין, בחרתי ממנה שיר אחד שאהבתי במיוחד, והתלבשתי באוברול כחול לכבודו, הכנתי משהו דמוי חכה, ציירתי דגים על דפים לבנים וגזרתי לפי הקווים, ובחדר הקטנטן, א מצד אחד , ת מהצד השני הייתי מכבה את האור ומדליקה מנורת קריאה קטנה, כל הקירות היו הופכים לעולם הגדול שבחוץ*,
ואז הייתי שרה עם אריק את השיר, הנה הוא פה, דגלי
אני כותבת את זה ושומעת את הצחוק שלהם באוזניים, תמים, פראי, בקול החלק שהיה להם כשהיו קטנים

(השיר, כי הבטחתי)

עכשיו הם כבר גדולים, אני נמוכה מארבעתם וכשקול דק קורא "אמא" (בדרך כלל זה כשאני במקלחת או עסוקה נורא בחדר)
אני יודעת שזאת הילדה, כי הבנים כבר נשמעים כמו גברים.
הם נראים ככה, קשה לאסוף את כולם לתמונה, אבל כשארבעתם לידי אני מחייכת, והרבה

אפילוג.

כשאמרי, הגדול היה קטן, בן חמש אולי, היתה תקופה שכשהייתי מבקשת ממנו משהו (לסדר את החדר, לצחצח שיניים, לפנות את הצלחת שלו מהשולחן, לאסוף את הצעצועים) הוא היה אומר לי "את לא חברה שלי"
ואני (ענקית בת 29 אז) הייתי עונה לו בשלווה "נכון, אני לא חברה שלך, אני אמא שלך"
היום, הוא בדיוק בין שנתו ה22 לשנתו ה23 אני מספרת לו את זה והלחי הימנית שלו מנוקדת בגומה נבוכה,
והוא כובש צחוק, ושואל איך באמת הייתי כשהייתי קטן?

בימי שישי וראשון כולם בבית, על פי רוב.
בבקרים האלה אני יוצאת מחדר השינה, משפשפת עיניים והולכת לאבא שלהם, (נכון לכתיבת שורות אלה) בן הזוג שלי ואומרת לו בלחש
"יש במטבח ילדים, והם קוראים לי "אמא". מה לעשות?"
ואז אני מוסיפה בתנועות שפתיים "הם שלי?"

והוא עושה מעין מחווה מרגיעה עם היד ואומר לי
"טו לייט, עידה, הם ארבעה, והם שלך"
ובדרך להכין לי קפה הוא אומר
"ואת אמא נהדרת"
וקורץ לי.

(פעם, כשתמוז היה בן חמש הוא שאל אותי אם אני יודעת לקרצץ ואמרתי לו שבטח, שיש אנשים שאומרים שאני יופי של קרציה ואז הוא עצם עין אחת ואמר לי לא, אמא, ככה, תראי, והלך למראה לבדוק, לקרצץ
נו, אמא, לקרצץ, את יודעת??)

ולפעמים, כשאני רואה ציור או פסלון של אחד מהם, אני עוצרת איזו מחשבה.
שאני לא מאמינה שזה באמת קורה לי.
ושכן, אני אוהבת את זה מאוד.

לפעמים הם עולים לי על העצבים,
בדרך כלל אני סתם גאה, בשקט, בלב בבטן
במחשבה, פשוט גאה בהם.

*העולם הגדול שבחוץ – ההשראה למשפט לקוחה מהספר "ארץ יצורי הפרא"

** מוקדש, כמו מתנה לחג לשניים שלא פגשתי מעולם
ציפור לילה אחת קסומה, ואתון עיוורת

מודעות פרסומת