אני מצלה וכותבת מצלה בשמאל, להסתיר מעיניך וכותבת בימין, פעם הכתב ברור ופעם שקוף, אפילו אני לא יכולה לקרוא אותו.
בפעם האחרונה לא רציתי לגלות לך, הבטן כבר התחילה להתעגל ומבחוץ לא ידעתי ומבפנים כן, שאני הולכת לשמור את זה, בעיניי רוחי ראיתי אותך שואל, עם השין שלך המיוחדת, השקטה, השקופה איך את יודעת שהוא שלי ואותי לא עונה, מישירה מבט על חריץ בין שתי מרצפות אפורות מתנדנדות ליד הבית קפה ההוא מאחורי השוק עם התפריט הצבעוני
בלב אמרתי, רק בלב, מטומטם, רק איתך שכבתי בחודשים האחרונים, משחקת עם הקצה של הנעל באבנים קטנות שהתגלגלו לתוך החריץ הזה על הרצפה ונמלה אחת גדולה מטפסת עליהם ויורדת וממשיכה לרוץ, אבל הלב שלי נמצא במקום יותר גבוה, ובאמת אפילו לא שמת לב, רק אמרת לי, אני רואה שהתחלת לאכול, וחייכתי.
והלכנו לשבת.
תמיד היה את הענין הזה עם הדיוק בזמנים, אולי פעם אחת הגעת בזמן, ופעם אחת הגעת דקה לפני ולא היתה לך סבלנות אז מרחוק, כשראית שהצבעים שלי לא גלויים לעיניך התקשרת אלי ואני עניתי במבט קפוא. "איפה את", אני אומרת לך תמיד שזה משפט של אוהבים.
"אני בדרך, תירגע" עניתי אז.
אחר כך התחילו להתקלף וליפול העלים מסביב לכותרות הפגישות שלנו והתרגלתי לזה שאנחנו אומרים שעה ואתה לא מדייק.
כמעט כן, דקה שתיים שלוש, חמש, פעם אחרת בחמש דקות שלמות ואני הרמתי את התיק שלי והתחלתי ללכת לעבר הכניסה.
אבל אתה הופעת, תיק צד על כתפך הימנית, בצבע שלא הכרתי קודם והחיוך הרגיל שלך, לא היו מוניות, אני מצטער, אל תבכי, אני מצטער, עם הבליעה של הנשימה והפנים המעונות
ושוב אני זאת שצריכה להרגיע.
והלכנו משם.
פעם אחת הקראתי לך ופעם אחת קראת בעצמך לפני שנפגשנו ושאלת אם אתה בפנים.
חשבתי על הילד שלך שאני רוצה ולא על המילים הכתובות ואמרתי כן, בטח.
מה, באמת אתה לא יודע?

אחר כך אמרת לי, את לא באמת כותבת, את עושה פאוז לסצנות קטנות והייתי צריכה לפקוח את העיניים בשביל להבין, מכניסה שתי ידיים דמיוניות אל הבטן ופותחת מבפנים זאת היתה מחמאה או לא.
ככה, כמו שמצלמים, הלכנו ברחוב והסתובבת, רגל ימין שלך עושה ציר מהמדרכה ומסתובבת עליה והמעיל שלך מתנפנף כשאתה מרים ידיים בתנועה של צילום על העיניים.
לשניה נבהלתי, וזה עבר כשראיתי שוב את העיניים שלך.
פרסתי ידיים לצדדים ואתה באת וחיבקת אותי, מוכשרת שלי, לחשת לי לתוך האוזן.

אתמול איחרת. לא הסתכלתי על השעון, אבל הרגשתי, תוחבת את האף והעיניים והמשקפיים לתוך הספר, שותה את הקפה ומגניבה מבטים אל החלון, שרק לא תראה שחיכיתי.
קראתי בזמן הזה, במלוא האינטילגנטיות ועם כל הצבעים ישבתי וקראתי.
והגעת, מסיע אצבע אהובה על האף שלי מלמעלה למטה, אני אשתה קפה ונעלה אלי, רוצה?
זאת דירה חדשה, קטנה, ממש קטנה, אמרת (עם השין שלך, את כל כולי פערתי כדי לבלוע אותה, אתה אפילו לא ידעת)
ורואים משם את הים, עד אחרי קו האופק.
ואמרתי לך, תשתה עם זמן, אני אקריא לך מפה קטע קטן מרגש.
נזכרת, תוך כדי משיכת המילה, שאתה לא אוהב שאומרים מרגש והסמקתי.

בדירה הקטנה שלך, שעלינו אליה את כל שישים וארבע המדרגות (זה אתה שאמרת לי שספרת אותן בפעם הראשונה כשהסוכנת הראתה לך אותה) הרתחת מים על גז לבן עם שתי להבות כמו של פעם ואחר כך הלכת עד למרפסת, קוטף עלים שבחיים לא ראיתי,
"מה את מסתכלת עלי ככה?" משכת אותי לריקוד והכנת לי תה.
אני סובבתי את הספל השקוף עם העלים בתוכו, מנסה לזהות אותם, מביטה דרכם עליך ומנסה לזהות אותך.

עוד מעט תהיה אבא ואתה אפילו לא יודע.

אחר כך לקחת אותי אל המרפסת, היה בחוץ קר, והיד שלך ליטפה את הים והבתים עד אליהם,
הובלת אותי אל המיטה שסידרת בהתחלה של הגג, ליד הדלת משכיב אותי עליה בעדינות התנועות שלך, פורס מעלי שמיכה אומר לי
ששש, שמעת את הציפור הזאת? תשמעי איך היא מצייצת.

אחר כך נרדמתי, זאת לא היתה שינה מתוכננת, זאת היתה דאיה לתוך משהו שחור שמישהו אחר ניסה להבהיר בכוח.

אחות שלך התקשרה ושאלה אם אני יודעת מה קרה, סובבתי את הראש אל החלון וראיתי שבוקר "לא" עניתי, אבל ידעתי לפי הרעד בקול שלה שקרה בודאי משהו נורא ואיום, ואז היא אמרה את המילים והוסיפה שהם לא יודעים אם היתה טעות במינון הכדורים או שהתכוונת פשוט לא להתעורר יותר, הורדתי את השפופרת הכבדה, זאת שפעם הערת לי כשכתבתי אותה עם ר נוספת באמצע והתווכחתי איתך אבל בסוף תיקנתי,
ופקחתי עיניים בכוח.

עמדת נשען על המעקה, פניך לכיוון השמש המתנשקת עם המים, המרפקים שלך פרוסים לצדדים והגב אלי, מסתובב ומתקרב, היי יפה, ישנת טוב?
זה היה נראה שאת בעולם רחוק.

חשבתי ש, אני חושב
אתה מתכופף אלי, עוד לא אמרתי מילה, רק ליטפתי לעצמי את הבטן בתוך השמיכה ומעל הבגדים
אני רוצה לקחת אותך למסעדה הודית ולהציע לך לגור אתי
או לחיות
או שניהם.

סובבתי את הפנים אל הקיר, הידיים שלי תופסות חזק ביד שלך,  ואני ממך והלאה.

בוא נלך למסעדה, ונחזור לישון פה ביחד, אמרתי לך בשקט חושבת על התינוק שבטח צמחו לו עוד אצבעות בשעות האלה מאז שאני איתך.

ומחר נראה בקשר ל
נחליט מחר.

מודעות פרסומת