השבוע, הסעתי את הבת הצעירה שלי לבית הספר, אם אין תור של מכוניות ליד השער ואני לא באיחור, אני עושה את זה.
עוצרת את המכונית לדקה, שתיים, מקשיבה לרדיו ומסתכלת עליה מהגב הולכת בגב זקוף, צועדת למקום שבגילה הצעיר יש לה הרבה ביקורת עליו, עוברת את השער, נכנסת לכיתה ומשתפת פעולה, מיישרת קו, עד כמה שהיא יכולה.

הם נפרדו לי מהבטן שונים, אחד בכה ("זה יודע מה הוא רוצה," אמרה האחות) השני סירב לבכות ("תבכה, תבכה, לא רוצה – לא צריך" אמרה אותה האחות)
אחד נולד בלילה, (*otoko-no-ko אמרה אחות ביפנית, חייכה והניחה לי אותו בין הידיים)
והיא, יש בטוקיו בחמש בדיוק (אולי בקיץ זה בשש, אני כבר לא זוכרת, וזה גם לא כל כך חשוב) צלצול, שיר ילדים שמושמע בקול מתכתי וקורא לילדים לחזור הביתה, כשיסמין נולדה, אחרי שהאחות אמרה "**ona-no-ko-da!" והניחה לי אותה על הבטן, שמעתי את השיר הזה מרחוק, אחר כך היה כתוב בתעודת הלידה שלה ביפנית 4:57.
הם עושים כל מיני דברים, אחד מצייר, השני כמעט בסתר מקיים איזושהי התנדבות, אחד מהם אף פעם לא הולך מאירועים חברתיים לפני כולם
(רק השבוע הוא חזר חצי שעה יותר מאוחר מהטקס, אחרי רוב החברים שלו, כי היה בין חמישה האחרונים שנשארו לסדר וכשהוא נכנס הביתה היתה לו הערה צינית, אבל הוא שכח אותה אחרי חמש דקות)

השבוע מצאתי את עצמי מספרת לחבר קרוב שבמידה מסויימת, בכל פעם שאני מרגישה את השנים חורצות את עצמן על הפנים שלי ומסתכלת על הילדים, יש לי הרגשה שמשהו עובר אליהם וממשיך אותי, וזה מרגיע.
לא חשבתי על זה לפני שהייתי אמא, לא דמיינתי איך זה כשהם אנשים צעירים שמסתובבים לי בבית, ושותים אתי קפה
ובאים בחיוך מבוייש לבקש כסף.

ביום רביעי לפנות בוקר אבא שלהם חזר מחו"ל, בצהריים, הוא מסתובב בבית עם הטלפון הנייד ושואל אותי אם ראיתי מה הילדה כתבה בפייסבוק
"איזו מן אמא את, שלא עוקבת אחרי הילדים שלה בפייס??" הוא שואל אותי
(הלוואי שהייתי יכולה להעביר פה את המבט שהוא קיבל בתמורה)

אני מבקשת ממנו להקריא לי מה היא כתבה. ילדה בת 13 וארבעה וחצי חודשים שלא מכירה שכול מקרוב, והלכה לטקס (שבמקום שאנחנו גרים בו, הצופים מארגנים אותו)
וזה מה שהיא כתבה כשחזרה משם, ופרסמה בדף הפייסבוק שלה:

"הטקס עוד מעט מתחיל. אנשים באים, מתיישבים בכיסאות שמציפים את המקום. כולנו ישובים על הדשא, מחכים לפרץ הדמעות שיגיע בעקבות תחילת הטקס.
וזה התחיל. הקריאו את שמות הנופלים, הדליקו לפידי זיכרון. אני שומעת אנשים מושכים באף, ואנשים ממש חונקים את הדמעות מבפנים. אבל לא לי. לא היה לי הרצון לבכות. רק להישאר אדישה. כי ככה אני מביעה עצב: בכך שאני מסתירה אותו.
ראש המועצה נואם, אבל אני ממזמן כבר לא שם. אני שטה בתוך ראשי, במחשבות. עליהם. על אלה שנפלו. איפה הם? אם ארצה לדבר איתם, לאן לדבר? לשמים? לעפר? כמה מהם שוכבים שם בקבר, חסרי דופק וחיוורים כסיד? איך הם מתמודדים עם זה? לראות את אהוביהם מתאבלים, טובעים בעצב של עצמם, ובלי היכולת לנחם אותם?
אני רוצה שאחד, אחד מהם, יקום, ויאמר לי: איך זה? החיים שאחרי המוות. הדבר הזה שכולנו מתאספים בשבילו כל שנה. אם זה יום זיכרון, או הזכרה פרטית, אם זה הלוויה של מישהו נאהב.
אני מדמיינת את הפרצופים של הנופלים שהראו על המסך, מקודם. אני מדמיינת אותם עומדים מולי. יש לכם חרטות? אני רוצה לשאול אותם. אם היתה לכם הזדמנות, לשנות משהו, מה זה היה?
אבל הם לא עונים. הם שותקים. מחייכים את אותם חיוכים שמחייכים כשאומרים: כשתגדלי תביני.
כשאני אגדל אני באמת אבין. אני מקווה. אני רואה את הדאגה בעינהם, אבל למה? למה יש לדאוג בחיים שאחרי המוות? אם בכלל אפשר לקרוא לזה חיים? כל כך הרבה שאלות, ושום בן אדם שיכול לענות.
הפרצופים נשאבים חזרה לשמים, עם אותם חיוכים. כשאדע את אותם תשובות, לא יהיה לי מה לעשות איתן. אבל אני ממשיכה להמשיך לשאול את עצמי, שאלות שלעולם לא יקבלו תשובות.
טוב, אני מעודדת את עצמי, לפחות את נשארת אדישה. פשוט תישארי אדישה."

*otoko-no-ko בן (otoko=זכר no=של, ko=ילד)
**ona-no-ko-da ( נקבה=ona = דה)

מודעות פרסומת