את הדברים האלה הנשמה שלי יכולה לספר יותר טוב ממני, אבל הנשמה שלי משדרת, או, מפיצה כמו ריח את הסיפורים שלה, היא לא יכולה לכתוב אותם באופן ממשי (ראיתם פעם נשמה מחזיקה עט ביד?)
בערב היא הסתכלה עלי ואמרה שהוא בא לקחת אותה.
"מה זאת אומרת 'בא לקחת אותך?'" הזדקפתי מאחורי הכיור מפתלת אליה את ראשי, אני שונאת שמפריעים לי, במיוחד כשאני מפרידה את הסכומים.
שונאת.
"הוא אמר שכמו כלב, לא בדיוק לדברים שכלבים עושים ולא עם רצועה, אבל הוא יעשה אתי סיבוב בחוץ ויחזיר אותי. אל תדאגי" היא קורצת לי "אני לא עוזבת אותך כל כך מהר"
"איך שאת רוצה" אני מפילה את כל הכפיות אל התא שלהם במגירה והרעש מבהיל אותה, ואז אני מגלגלת עיניים ומסדרת את המזלגות אחד אחד, העפעפיים שלה מאטים את תנועתם מעל גלגלי עיניה.
"עשי מה שאת מבינה"
אחר כך חשבתי, לא היה לי כוח להתנגד.
ערב אחד בלי נשמה זה דוקא משחרר, אני יכולה לקרוא בשקט, להביט בעיניים מזוגגות במשחק כדורסל בטלויזיה.
להקשיב למוזיקה
לרקוד באמצע הסלון
לתלות מדפים, כבר חצי שנה שאני מתה לקדוח בסלון מדפים חדשים לכל הפסלונים הקטנים והיא לא נותנת לי, הנה
היא תצא קצת מהבית ואני אוכל לעשות רעש בשקט.

אני שומעת שריקה דקה מבחוץ, הדלת נטרקת חלש והיא לא פה, התאיידה, אני מרגישה אותו מבחוץ אבל לא הולכת להציץ בחלון לראות שהוא שם,
להיפך, איך שהיא יוצאת אני טסה למחסן ושולפת משם מקדחה וברגים, שמה את נירוונה בפול ווליום, עוצמת עיניים, מחליפה חולצה, ואז מסתובבת בבית ערומה ולובשת חולצה אחרת.
ישנה עם כתמים חומים של שמן מהפעם האחרונה שהאוטו נתקע.
(אז גם הסתובבתי שבוע עם ידיים שחורות משמן מכונות ובכל מקום הסתכלו עלי ונהגתי להשפיל מבטים או להסתכל לצדדים עד שאודי, מהמוסך שליד התחנת דלק ראה אותי בסופר וחייך אלי בהבנה, תשטפי עם סבון כלים, הוא אמר לי, גומה אחת שלו נצצה, זה מוריד את השחור בשניה ואני הנהנתי אליו ורכנתי לסדר את היוגורטים מעל העגבניות ואז להיפך, רק שהוא לא ישים לב שאני נבוכה, והסעתי את העגלה עד לתור בקופה, נזכרת ששכחתי לקנות נס קפה)

מדי פעם, כשאני מורידה את המקדחה והבורג בתוך הקיר, אני נזכרת שהיא הלכה, ממששת בבטן, במקום של הלב, מתחת, כמעט עד בין הרגליים.
זה דוקא נעים שהיא לא פה, אני יכולה לעשות עם עצמי חגיגה.
אני הולכת למקרר ומוציאה בירה ואז
אחרי שבדקתי שהמדפים יושבים יפה על הברזלי זווית אני מסדרת את הפסלונים הקטנים, מעבירה מטלית וורודה על הקפלים שלהם, מתבוננת.
אחר כך אני מגבירה את נירוונה, מחלישה, ומגבירה שוב
ורוקדת, הידיים פרושות לצדדים,
אני יודעת שהיא תחזור, אבל קודם, כשרעש המקדחה גבר על נירוואנה, לשניה נלחצתי.
אחר כך זה עבר לי, וסתם בהיתי בחלון של הלילה בד שחור ענק לופת הכל וצובע הכל בגוון כמעט שווה.

* * * * *

בשתים עשרה בלילה בדיוק הוא החזיר אותה, הייתי שקועה בסרט כששמעתי דלת של מכונית נטרקת ואוטו מאיץ כמו מההתחלה.
היא סגרה אחריה את הדלת בשקט כשנכנסה וליטפה את הריצפה בצעדים שלה עד לכניסה של הסלון.
הבטתי בה בלי להגיד כלום, פחית ירוקה של בירה מוסעת אל שפתי ואל שפת הכורסה.
עוצרת את עצמי מלדרבן אותה לחזור אל תוך הבטן שלי וחיכיתי.
חיכיתי לשמוע אותה.

נשמה, לא טוב לה להסתובב ככה, או שהיא מדברת עם מישהו, או שהיא בתוך הלב של מישהו
אבל ככה בחדר, כשהטלויזיה דולקת ואני כבר רוצה כל כך לצחצח שיניים וללכת לישון,
חוץ מזה, אף פעם לא שמעתי שמישהו מספר שהנשמה שלו הלכה לטייל עם מישהו אחר.

והיא התחילה ללכת, בצעדים איטיים כאלה, בהתחלה סתם, ואז כמו ריקוד שהיא מתקדמת בו והולכת אחורה, לפי הקצב של קורט בשיר (שאפילו לא התנגן ברקע, הוא כולה נשאר לי בזכרון מלפני זה, ששמעתי את הדיסק)
והריטואל של הריקוד מושך אותה לתוכו, מהפנט לה את הלב, אתם יודעים איך זה, הנשמה יוצאת למישהו מתוך הגוף, כולם יודעים שזה אסור, שהזמן שלה קצוב ועכשיו, בזמן שאני שותה את הבירה שלי ונועצת עיניים במסך, ובה לסירוגין, עדיף לה להיכנס חזרה לתוך הבטן שלי, ככה, בטבעיות.
זה עדיך לשתינו
ושתיקה, תיכף היא תיכנס לי לבטן ואני אשכח ממנה לאיזה עשר שנים.

"הוא אמר"
אני קופאת, משנעת את הבירה לכיוון הסנטר שלי ולא אומרת כלום.
ברור שהיא מרגישה, איך אפשר שלא.
אבל היא ממשיכה את הריקוד שלה, הצעדים קטנים והולכים וגם היא.
"שאת משגעת, הוא אמר שאת משגעת"
"את לא יודעת את זה?"

אחר כך היא נבלעת לי בתוך הבטן, בתוך המילה "הפי" בלופ שהשיר עושה בתוכי, אני בקושי מרגישה את זה, בוהה בסרט, עמומה מהבירה, רק שפתאום שוב אני מרגישה את הלילה, ואת זה שמחר כבר יש לי מליון דברים לעשות ושהשקט רחוק ממני,
ומשהו בי שלם ועגול,
כמו מישהי שתלתה מדפים על הקיר שבסלון.

ושהכל אצלה בסדר.

מודעות פרסומת