יש איזה קסם בלילה כשהוא לא נגמר, ויש להכיר בקסם הזה.
מזמן לא קראתי ספר שעבר לי ככה מתחת לעור כמו זה
עם כל האהבה שיש בתוכו, המוות והחיים,
(היעדרו של הפחד לשחות בנהר ולצאת ממנו, לקלף את העלוקות מהרגליים ולרוץ הביתה עם אח שלך, ילדות בארץ זרה, כמו שמספרת מארגריט דיראס בספר "מחברות מלחמה")
ונדיר כל כך שפרטים מספר נכנסים לי לחלומות.
בדיוק בגלל זה אני כותבת עכשיו, כדי לא לעצום שוב את העיניים
כי אולי גם הלילה האנשים שם בספר, שרובם אפילו לא דמיוניים יכנסו לי לתוך החלומות ויעשו בי כבשלהם.

תקופה ארוכה לא החזקתי ספר.
אני סורגת המון לאחרונה, ועסוקה בכל יום בקצוות שונים של דברים
ורק עכשיו, כשחזרו המילים הכרוכות והמודפסות לחיי אני מרגישה כמו מישהו שאוכל הרבה
אוכל מזין, וטעים
והשקיעה בסיפורים מסבה לי אושר גדול מאוד.
אני קוראת את מה שכתבתי פה, חושבת שאתקן, ולא.
הקריאה היא עונג. קריאה היא אושר גדול.

שלושה ספרים קראתי בשבועות הספורים האחרונים
עכשיו אני כבר ברביעי
הנחש – לואיג'י מלרבה (טוב שאתם מדברים אתי היום, למרות התרגום המעולה שניה אחרי שסיימתי אותו הייתי אומרת לכם "תקראו" ועכשיו אני אומרת שלא חייבים, בכלל לא)
כמה טוב להיות פרח קיר – סטיב צ'בוסקי שהנחתי לילד המתבגר שלי ביד ואמרתי לו, תעזוב הכל ותקרא (גם לכם הייתי אומרת את זה)
רומן מכתבים של ילד מתבגר שמקלף את הסודות מעל החיים שלו הלכאורה אמריקאיים ממוצעים.
רק הילד הוא זה שכותב את המכתבים, אל נמען לא ידוע, והדמויות והסיפורים נערמים לצד הקריאה בגדים מקופלים שאתם מסתכלים מהצד ואומרים לעצמכם, אולי גם לי היה פעם ג'ינס כזה.

ועכשיו אני קוראת את "בביתו במדבר"
התחלתי את רקמת סתיו, והוא כבר היה לי ליד המיטה אבל אז קראתי את אלו אומרת שצוף כתב ופתאום חשבתי,
כל כך הרבה סיפרו לי על הספר הזה, דמויות אמיתיות מסביבי,
אולי הגיע זמני.

עכשיו אני חוזרת למיטה, שני דפים בספר והשינה תבוא לחבק אותי.

אבל מארגריט דיראס, היא השאירה אותי, למדתי ממנה ש
חייבים לכתוב, (אני יודעת שכשאני לא כותבת הדם לא זורם נכון בגוף, אבל איכשהו הייתי צריכה לקרוא אותה כדי להבין את זה קצת יותר טוב)
ועכשיו, מעכשיו, אני רוצה לקרוא כל דבר שהיא כתבה ותורגם לעברית, כל ספר, כל כתב יד או מסה שהיא כתבה.

הספר מורכב מארבע מחברות בכתב ידה של דיראס שחלקו פוענח בעמל רב, מרוב שהכתב היה צפוף ולא ברור,
חלק מהמחברות הכילו כתיבת יומן שלה, ובחלקן היו התחלות של סיפורים (הידוע מכולם אני חושבת הוא "המאהב") או חלקים מהם.
התרגום מצויין, אני לא מבינה צרפתית בכלל אבל חגית בת עדה , המתרגמת, אני סומכת עליה בעיניים עצומות
(אי אפשר לעצום עיניים כשקוראים! זה רק מן ביטוי שכזה)

וקטע אחד מתוך הספר,
מה שדיראס מספרת על רובר אנטלם, בעלה שחזר מהמחנות אליהם נשלח בשל היותו קומוניסט

"ויום אחד החום ירד. יום אחד, אחרי שנתנו לו שנים-עשר ליטר של נסיוב מלח, החום ירד. שרוע על תשע הכריות שלו (אחת לראש, שתיים לאמות הידיים, שתיים לכפות הידיים, שתיים לזרועות, שתייים לרגליים , כי כל אלה לא היו מסוגלים עוד לסבול, לשאת את כובד משקלם שלהם עצמם, והיה צורך לעטוף את המשקל בפלומה רכה),
הוא האזין דומם לחום היוצא מתוכו. החום חזר אליו אולם ירד שנית, חזר שוב מעט נמוך יותר, ירד ונעשה נמוך עוד יותר, ובוקר אחד — "אני רעב," אמר.
אנחנו היינו עדים לתעלומה הזאת.
ויום אחד הרופא אמר לנו: "בואו נתחיל. ננסה לתת לו לאכול, מכל דבר, תנו לו מכל דבר"
אולי הגוף שפך כך את מררתו, או הלב. כי מה זה היה, אחרי הכל? מי שמעווים את פניהם כשהם קוראים את הדברים, מי שהדברים מעוררים בהם בחילה, אני מחרבנת עליהם. אני מאחלת להם לפגוש בדרכם יום אחד אדם שגופו מתרוקן כך מבעד לפי הטבעת שלו, ואני מקווה שהאדם ההוא יהיה היפה והאהוב והנכסף ביותר בעבורם, המאהב שלהם. אני מאחלת להם אסון שכזה."

מחברות מלחמה, עמודים 234-235 מארגריט דיראס, תרגום חגית בת עדה, עריכה ועריכת תרגום יערה שחורי ולי עברון-ועקנין,  הוצאת כתר 2010

מודעות פרסומת