לחומר של הדברים יש כימיה. אם אני ממענת את הדברים אליך הם נאמרים בצורה כזאת, אני מטה את הראש, מנערת את המילים בתוכו, בוררת את אלה שאתה פחות אוהב, חשש חבוי יש בי, שמא לא תאהב את כל מה שאספר לך.
ויש את הדרך ההפוכה, את השקרים שאני מפזרת, נשיקות, המון, על יד שמאל שלי, אחר כך אני נושפת עליה ובתנועה איטית מסובבת אליך את הגב.
והזכרונות.
יש והם מכים בי, תוף של מכונת כביסה שהולם והופך את הבדים ומערבב אותם, ומשקשק.
מתי בפעם האחרונה התיישבת על הרצפה, מחבק פעוט שאוכל מילקי, והבטת בסיבובים המהפנטים האלה של השטיפה עם הקצף, והסחיטה שאחריה? העיניים של שנינו מסתובבות עם הבגדים, עופרי מסובב את הראש אלי, ומאבד ענין בחזרה אל המילקי שלו, שהקצפת נעלמה ממנו, נאכלה, וגם נאכְּלה, כימיה של פעלים, האחד מועיל, השני מזיק.
אני מחבקת אותו, יש בישיבה הזאת על הרצפה עם ההישענות של הגוף וההכלה של הגוף שלפני את כל מה שאני מאחלת לעצמי.
כמעט הכל.
בצהריים ישבתי אצל הרופא ההוא, זה שבישר לי לפני ארבע שנים שאני נושאת ילד, היה זה רועי שהפך אותי מנערה אבודה לכלי קיבול של דור ההמשך.
ישבתי על הספסל ליד הדלת שלו ונזכרתי איך נפלטנו אז, אתה ואני אל רחוב קינג ג'ורג', כמעט ישר לתוך חנות של צרכי עבודה ובית עם ריח של פלסטיק וצבע באויר, ושמן מכונות. אני נעמדתי בכניסה, מחטטת במגירות של ברגים ואומים, מנסה לסובב אותם אלה בתוך אלה בהיסח הדעת, ואז מסיעה את המגירה חזרה למקומה, מגניבה אליך מבטים, ידי על הבטן השטוחה עדיין ואתה חיפשת צינור בעובי כזה כדי לתקן דליפה בכיור של המטבח וסיפון, כי אמרת לי בתפר שבין הרופא שאישר את ההריון לכניסה לחנות שליתר בטחון אתה רוצה גם אותו להחליף, הכל ישן בבית הזה אמרת ספק רוטן ספק מברך על הצורך להחליף חלקים בבית, לתעל את העשיה שלך.
הסתכלתי עליך מהצד, מרים את החלקים ובוחן אותם, ואחר כך מניח על הדלפק, מברר את המחיר, את זה ליקטתי מתנועות ידיך, ומוסיף סרט טפלון, שני עיגולים שלהם.
מהצד נראית מאושר, ואולי צבעתי אותך בעצמי באושר שלי.
הראש שלי נשען על הקיר, לשניה אני מתבלבלת בין הצהריים שחיכיתי שם עם אמא שלי ובין הנוכחות העיקשת של הבגדים המסתובבים בתוך המכונה, עופרי כבר מזמן קם והלך לסלון, עורם קוביות אחת על גבי השניה,
אני מתגעגעת, מארק, הגוף שלי מתגעגע, הוא לא מבדיל בין הבחילה לגעגועים, ואני שותה קולה כאילו שאני אתה, כי אף פעם לא אהבתי את המשקה השחור והמתוק מדי הזה.

אני מרגישה אותך בגוף, ועכשיו אני מרגישה את זה גם דרך הדבר הזה משובלל בתוכי שלא רציתי.
אני לא רציתי אותה.

אני כותבת ככה כי זאת בודאי בת, וכמו שאני רואה בדמיוני איך מוציאים אותה מתוכי גוש של לב פועם בגודל של שני סנטימטר, ככה אני גם רואה אותה רצה על הדשא מאחורה עם שני האחים שלה.
אני חושבת הרבה על איך אני מדברת איתם, מגוללת לפניהם את הסיפור שלנו, שלי ושלך.
בעיני רוחי, רועי עם שיער ארוך ועגיל באוזן, כפות ידיו מדושנות כמו שלך והציפורניים קצת שקועות, ויש לו טבעת על הזרת, דומה לזאת שהתחלת לענוד זמן לא רב אחרי שעברנו לגור ביחד.
אני תוהה אם אתה עדיין זוכר, בפגישה האחרונה שלנו לא ענדת אותה ולא שאלתי היכן היא.
הבחילה נרגעת, אני מדמה אותה לגל כחול ואת הקצף שלה לעיגולים הקופצים של הקולה.
כשפקחתי עיניים מחוץ לחדר של הרופא אמא שלי עמדה מעלי עם הקולה ביד, נדמה שעוד רגע תשלח יד לפרוע את השיער האסוף שלי, אני אסיט ראש ימינה והדמעות.
לא הייתי נותנת לאיש לגעת בי, גם לא לך.
אבל הגוף שלי מתגעגע,
זה מה שאמרתי לך אז, כששכבנו על המיטה הענקית, הקינג סייז שלך בדירה.
שנינו על הגב, כמו שאני רואה בסרטים לפעמים ואתה עישנת, והעברת לי את הסיגריה.
היינו באמצע מחשבה ובהפסקה מההמולה שלא ציפינו לה.
הפה שלי נפתח קצת ואז התעגל כלפי מעלה אנימציה אנושית לצחוק מתגלגל.
הייתי חייבת להתיישב, מקפלת רגליים, מושכת מעלי את השמיכה, קר בלונדון הזאת שלך, אני דופקת קטנים קטנים על האף שלך עם האצבע הפנויה שלי, קר ורחוק.

אבל ברגע ההוא ישבתי מסתכלת עליך, הסיגריה שוב בשמאלך, ויד ימין מלטפת אותי עושה יד אחת עם העיניים שהמבט שלי לא נותן להן ללכת.
והיד עושה סיבובים סיבובים על הרגל שלי, מעגליות אינסופית שכל נקודת מגע שלה נארגת לי מעל הורידים, הסיגריה כבר מזמן כבתה, ושוב אתה תופס אותי בשתי ידיים ומשכיב על המיטה.
מארק, אני לא יכולה יותר, הפרחתי את המילים בוחנת את חלון העץ הרטוב מעבר לראשך, עוקבת אחרי הטיפות.
אבל לא בגלל שכאב לי לא יכולתי.
בגלל שראיתי איך בתוך ראשי נפערים החיים ומתחלקים לשניים.
בחלק הראשון, זה שלמעלה, וממנו אני לא כותבת לך כי אם לעצמי אני אוהבת אותך רגיל, על האדמה ומעליה, יש לנו ילדים, אנחנו נפגשים שלוש פעמים בשנה, בעוד זמן מה בודאי אכיר מישהו והמקטעים האינטימיים איתך ישארו זיכרון מתוק שיש לי מהאבא של הילדים.
נוח שם, חם ובטוח.
בחלק השני, זה שכוח הכבידה עובד עליו יותר, מסתבר, מתרחש משהו שמעולם לא קרה קודם לכן.
כל מה שקושר אותי להגיון ולהחלטות הישרות והקרות מתפקע, הורידים משנים צבע ותופחים להתפקע. הכל נופל שם, אפשר לשמוע את הפק פק פק של הכדוריות הלבנות והאדומות שלי מתנפצות על הרצפה, בכל מקום, אני רוצה לאסוף אותן, להחזיר את הגלגל לאחור ואני יודעת עם תנועות הגוף ביניהן ובתוכן שזה מאוחר מדי.
הייתי תופרת לעצמי שוב את האיברים, שוכחת אותך.
טוב, זה לא בדיוק אפשרי לשכוח אותך כשיש לנו שני ילדים, מה עוד שאחד מהם דומה לך כל כך.
אבל להשאיר שם.
ולחתוך ככה, כמו שנסעת לחו"ל, אין קל מזה.
הבית, הילדים, הכל גלש והתפרק ממני.
מתחת לעור את נכנסת לי.
זה בדיוק מה שאמרת כשאני חשבתי על זה.
אתה זוחל לי מתחת לעור.
אחר כך בכיתי, אפילו בלי להבין, את הנסיעה שלך, והגעגועים שלי לילדים, את הלבד שלי הארוך איתם ואת היד שלך שלא רציתי להיפרד ממנה ומהגוף שהיא מחוברת אליו.

את זה שהצליח לעבור קו עבה כל כך ביני ובינך, נהר של שתיקה אחת גדולה מדי, והילדים, נדמה שהם שוחים מגדה אחת לשניה בניסיון לקרב אותן זו לזו.

* * * * *

המכונה מאטה את סיבוביה, הדפיקות של תוף המכונה מאריכות את ההפסקות ביניהן ועופרי חוזר אלי עם צב נינג'ה, האצבעות הקטנות שלו מנסות לקפל את ארבע הגפיים.
הרבה זמן חיכיתי מחוץ לחדר של הרופא, אמא שלי ישבה אתי והלכה להביא שתיה וכשיצאתי מהבדיקה היא הפצירה בי לעבור בפלאפל בשוק מחנה יהודה בדרך הביתה,
לא טוב להתחיל ככה הריון, הוציאה את המילים כמו קוסמת מהפה.
את צריכה להתחזק.
אחר כך באוטו, כבר לא היה אכפת לי שהיא תראה אותי בוכה
"תראי" הצבעתי על המעבר בין בנייני האומה לתחנה המרכזית, מפה מארק אסף אותי בפעם הראשונה שבאתי אליו, כשהייתי בתחילת יב'.

ולא סיפרתי לה, גם לך אני לא באמת מספרת.
שהרופא, שאני מסרבת להגיד את השם שלו כתב את כל מה שאמרתי, ואז ביקש ממני לשכב על המיטה.
פתאום הג'ל הקר היה לי על הבטן והמכשיר העגול עשה סיבובים כמו שהיד שלך עשתה אז, וכשראיתי על המסך ראשן קטן עם דפיקות לב משכתי משהו בראש, עשיתי סיבוב פרסה עם המחשבות וידעתי
שתהיה לי הילדה הזאת,

איתך או בלעדיך.

מודעות פרסומת