אתה חוזר מיום ארוך שלא היית בו קרוב, ואצלי הים התקרב והתרחק
סירות גדולות טבעו בו, ודגים קטנים נולדו ואתה
היד נשלחת אל הספר שאתה קורא עכשיו, אני מתגלגלת מצחוק כשאני רואה איך אתה מגלה שהוא לא במקום הקבוע שלו, מתחת למיטה.
היו לי לספר לך עוד כל כך הרבה דברים, אתה מסדר את עצמך, הוגה דיעה, אומר שאת השניה תספר לי מחר.
זה יום שנמתח והתשה מירבית בקצהו.
עוד מעט לילה יאטום הכל.
אנחנו מקשיבים יחד לשיר, המילה אהבה עברה כבר את כל סוגי הפיסול האפשריים כמו שהיינו יכולים למתג אותה אחד לשני ולסביבה.
לי היא מזכירה את קייט בוש, הזמרת, ואתה מגלגל עיניים לתקרה לפני שאתה אומר שלא חשבת על זה
ושוב אתה בתוך הספר.
תיכף תקריא לי משם קטע

"זה היה כמו להטיל מצור על מבצר לא חדיר. התקפתי היכן ומתי שיכולתי, והיא התרוצצה מאשנב ירי מאחד למשנהו, סבלה ממחסור בכוח אדם, מנסה להודפיני בכל פרצה שנפרצה בחומותיה. אך היא לא יכלה להיות בכל מקום בעת ובעונה אחת. קווי ההגנה שלה התמוטטו, כוחותיה הלכו וערקו לשורות האוייב, נעים בשמחה לפיתוי התאווה, שכרסמה בה מבפנים בעוד אני ממשיך במתקפה שלי מבחוץ."
(ג'ורג' ברניני חוזר הביתה, ניקולאס מאייר. תרגמה צילה אלעזר)

"זה כמו שהיה אצלינו בהתחלה" אני אומרת לך, עיניי כבר נעצמות ואתה מקריא לי קטע נוסף, נכנע לשינה שטורפת אותי אליה.

די, נו, מחר נדבר כבר על הכל וזהו.

מודעות פרסומת