אומרים שעם השנים הנפש נרגעת, מכנפת את עצמה מתחת לאיזו שיטה במדבר, מלקקת פצעים ומנסה כל מיני דברים, מזונות חדשים.

בלילה אני חולמת שקרה לי משהו נורא, ואתה נשארת עם כל המחברות שלי.
אחת, שאני לא רוצה לעולם שתראה מה כתוב בה ועוד עשר שצריך לערוך.
כמה מהן עם ציורים שלא אני ציירתי, כי אם מישהי שחדרה לתוכי והפעילה איברים שהזיזו את העט והעפרונות, כשעוד היה בי כוח.
אני רואה איך אתה יושב מול העורך של ההוצאה, העיניים שלך יבשות, אף פעם אתה לא בוכה, גם לא עכשיו.
ואתה אומר לו כל בוקר הייתי אומר לה תכתבי, מה נשאר לך עוד לעשות, נו, תכתבי כבר והיא
הילדים הילדים הילדים, אי אפשר היה לנתק אותם ממנה, זותי השניה שינקה עד גיל שנתיים וחצי
איך היתה מדדה אחריה כבר בגיל שנה וחצי אמא טיטי אמא אמא אמא
והיא היתה מסתובבת אליה, מניפה אותה באויר, ובאותה התנועה מרימה את החולצה.
אחר כך היה את הענין הזה עם הגן של הגדול, והיתה החלטה כזאת של ההורים שאנחנו מתחלקים בינינו בימים במקום לשלוח אותם אל הגן של העיריה.
אז היא פתחה לי בבית גנון פעם בשבוע והיו ילדים עושים צורות עם הידיים ובוץ, עד הכניסה של הבית וצבעים שהיו פעמים שהייתי מגיע ומבחוץ נראה לי שכל הבית צבוע כתום, גם המקרר וגם החלב.
(אפילו פעם אחת, דוקא עם הסגול זה היה, פחדתי שהקפה שחור שלי גם תפס את הצבע שהם השתמשו בו)

ואז היא סיפרה לי שהם עושים ימים לפי צבעים, ואם זה צבע כתום אז המאכלים העיקריים הם מאכלים כתומים, והמחשבות כתומות
וגם החלומות, והמשקופים והדלתות של הבית.
ולובשים חולצות כתומות.

אחר כך היא חזרה לכתוב.
בלילה, כשאני והילדים היינו יושנים היא היתה יושבת עם המחברות שלה וכותבת ומציירת ואני הייתי קם להשתין ונגנב ממנה בסלון עם בירה והחלון פתוח.
תראה את הירח, עוד מעט הוא יכנס אלינו הביתה, היא אמרה לי לילה אחד, סיגריה ביד שלה, אלף פעמים אמרתי לה, אל תעשני בבית, זה מעיר את הילדים אבל היא אמרה זה רק אחת בלילה, ולחצה על המצית וחוץ מזה החלון פתוח, אמרה לי, החצאית שלה מתנפנפת ונגררת על הרצפה כשהיא הולכת ומסיטה את הדלת בסלון עד הקצה.
נו….אתה חוזר לישון? פרסה את חוסר הסבלנות שלה על הרצפה וחזרה לצייר כאילו שאני מיותר לה שמה.

אבל פעם אחת, כשהיא כתבה על הגיבור שלה שבעצם הוא אנטי גיבור וברגע נדיר הרשתה לי להציץ ולקרוא, התחרמנתי ולקחתי אותה אל הקצה של הסלון איפה שאין ריהוט וכוננית והצמדתי אותה אל הקיר, זה קרה בשניות
הילדים הילדים, היא חזרה על המילים כמו מנטרה, אבל ברגע הייתי בתוכה, משפד אותה, מדביק אותה אל הקיר מורח לה את הנשמה כמו הצבעים שהיא היתה מציירת עם הילדים, יום כתום יום כחול, תראי איזה יום אני עושה לך, זה היה לילה, הירח שטף את שנינו וכשסובבה את הראש נישקתי אותה, אני אוהב אותך אמרתי לה, את כולך, את העירות שלך, והשינה וגם את איך שאת כותבת.

והיא עצמה עיניים לרגע, מושכת לתוכה את המילים, הגוף שלה רעד.
ככה נרדמה לי בידיים, כזאת יפה היא היתה.

תראה, אדוני העורך, איך אמרת שקוראים לך, ככה אתה מדבר איתו בחלום אני לכודה וזה הסוף אבל אתה לא מוותר.
היה לה פה איזה סיפור, היו, אתה מבין, היו דמויות, על חלק היא עבדה, וחלק הזניחה.
משוגעת היא היתה.
כתבה משוגע.
והלכה לנו.
מתה.

* * * * * * * *

בבוקר אני פוקחת עיניים, שעון מעורר חותך לי את החלום לשניים אז קודם כל אני בודקת שהמחברת הסודית נמצאת במקום שלה.
נשימה. נשיפה.
ואתה, אני הופכת אותך מהגב לפני שאני הולכת לשים מים על הגז.
אני יודעת שזה היה בחלום שלי, ושלא עשית כלום אבל זה חזק ממני-

שלא תעז לגעת לי עוד פעם במחברות שלי, אני מסננת בשקט,
אתה שומע??

*"פעם הייתי חיה רעה ואת היית מותק"- מסמרים ונוצות, מיכה שיטרית

מודעות פרסומת