עם הקרם פנים של הלילה, שגם ככה תמיד מזכיר לי אותך איכשהו,  ציפור לילה חשוכה שאני מדמיינת חוצה את החדר, אני בטוחה שהיית פה ממקודם אבל עכשיו זאת אני , לבד מול המראה, סופרת את הגלים בתוך הבטן, מנסה ליישר אותם, אי אפשר ככה, זה אי אפשר, אני חושבת.
אבל אני יכולה.

* * * * *

היתה זו דנה שהעירה את הלב שלי משנת חורף ארוכה מדי כשאמרה לי יום אחד בבטחון ראיתי אותו.
אבל היינו בין אנשים, המשפחות שלנו ולא חשבתי שהיא תזכור אותך אז קימטתי את הראש לצד ימין ורק עם השפתיים עשיתי כמו אה עם צירה, ונשיקה, ופתיחה שרואים את השיניים ושאלתי את מי, הראש רוקד קטן מצד לצד, כמעט אי אפשר לראות.
-נו, את יודעת את מי.
ובעירה עלתה מלמטה, שוטפת את האגן, מציפה את הלב מכסה את הצואר והראש עד מאחורי הקוקו הסורר שלי כשקמתי ומשכתי אותה ביד לכיוון הצוק, משאירות את הילדים ואת חמי ודודו ליד המנגל.
-לא יכול להיות שזה הוא, לא שם.
-אז אולי זה אח שלו?
-אין לו אחים, רק אחיות.
-טוב, היא אמרה בפנים חסרות סבלנות וכיוונה עם הראש לעבר הצלילים הנבלעים, כדאי שנחזור
ובלחש הוסיפה – אני בטוחה שזה היה הוא.

ושכחתי אחר כך,
שכחתי כל כך חזק, שרק כעבור שבועיים, כשדפנה מהמשרד שלחה אותי לשני ביקורי בית בשכונה שמאחורי הבית היפה החדש לא רחוק מחוף הים, נזכרתי.
ועם האוטומטיות שמושכת את ההגה של הדייהו שמאלה קפצו לי מול העיניים הפחונים-ספק אוהלים ספק שכונה, וליד המכולת במבנה שלפני הפחונים, שהלבנים שלו חשופות כמו בבנין של לגו ישבה אישה סמוך לשולחן , מעשנת, דמות חמקה מאחוריה, לבושה במכנסיים קצרים וכפכפים, נושאת בשמאלה שקית כתומה עם כתמים ירוקים בתוכה.
חשבתי שזה אתה, אבל הייתי חייבת להישאר מרוכזת אז הגברתי את הרדיו
וקיויתי שאולי, בכל זאת אתה מת.

ואז היה מקרה אלימות בשכונה, ובמזל גדול זה נגמר בנס ובאישפוז של שבוע.
הבנות העלו רעיון לנסוע בתורנויות לוולפסון, כדי שלא הכל יפול על אחת מאיתנו והשבוע הזה שלח אצבעות אל תוך החלומות של כולנו.
לפעמים אני לא יודעת איך להגיד את זה, אבל רציתי כל כך פשוט לחזור הביתה ולחבק את התאומים
ורק לשכוח הכל.
והיו ערבים שהגעתי מאוחר כל כך שהם כבר ישנו, אבא שלהם ישב בסלון מול הטלויזיה, הכוס הענקית של הבירה בין הרגליים שלו, ושתיהן על השולחן, עוקב אחרי הדמות החומקת שלי
"שניה חמי, אני חייבת להתקלח" מפספס את הפנים שלי כשאני סוגרת את עצמי במקלחת, נשענת על הדלת ועוצמת עיניים.

ואז הופעת.
עברתי עם האוטו בדרך, מהססת.
האישפוז נגמר, והיה צריך שוב לעשות ביקור בית, אז עצרתי ליד המכולת המקרטעת כדי לקנות להם חלב וראיתי אותך, חתול רחוב שלי, עומד בין המבנה לפחונים, נעלים מפוררות לרגליך, גרביים שונות על כל אחת, רציתי לשלוח יד ופחדתי שזה יהיה כמו החתולים ליד הבית שלי כשהייתי קטנה, מהחלון למעלה הייתי רואה אותם מתנפלים אחד על השני ומתגלגלים על הדשא, וכשהייתי יורדת מהר מהר, מתכוננת לתפוס אחד מהם וללטף אותו מתחת לגרון הם היו מפסיקים, מביטים בי, ובורחים
אי אפשר היה לדעת אם הצבע על הרגליים שלך הוא משיזוף או לכלוך, כי לפי השיער הפראי (כבר לא מסופר כמו קצין נאצי, כמו שאתה קורא לזה) למדתי בהרף עין שלא בילית מתחת לזרם מים דיי הרבה זמן.
ורק עצמתי עיניים לשניה, כדי שתראה שאני יודעת.
ולא כמו החתולים האלה, שלא האמינו לי כשהייתי ילדה,
שלא אפגע בך.
נושמת עמוק, נכנסתי לתוך המכולת, קניתי חלב לחם וגבינה למשפחה וברגע האחרון הושטתי יד והורדתי מהקיר טוויסט צהוב אחד של עלית וחפיסה של מרלבורו לייט.
בדרך חזרה למכונית עמדת שם, עדיין כמו פסל, הנחתי את הסיגריות והטוויסט על השולחן שלפני הכניסה למכולת
ובלי עיניים בגב נכנסתי אל המכונית ונסעתי.
כמו בסרט, כמו בסרטים, כשסובבתי את הראש לכיוון כבר לא היית שם
וגם הסיגריות והטוויסט לא.

היד שלי מלטפת את המצח, רציתי ככה, רציתי אחרת וביום שחמי לקח את הבנים לפאריז, להורים שלו עלה לי החום.
כל כך קדחתי, שבעשר התקשרתי לדפנה ואמרתי לה, אני צריכה לראות רופא, אני לא חושבת שאוכל להגיע לשם היום, והיא עצרה את עצמה לתוך האייפון שלה ואמרה לי, אל תדאגי, מגי תטפל בזה.
תנוחי.
שני אקמולים וביקור אצל הרופא הוליכו אותי חזרה לשכונה, מטפסת במדרגות אל המשפחה, לראות בכל זאת אם יש משהו שאני יכולה לעשות טרפו אותי ההזיות, טרפו את הידיעה שאתה שם למטה, בפחונים מאחורי המכולת.

אני יורדת במדרגות צעד צעד, השפעת האקמולים כבר מזמן פגה, והיד מחפשת את המפתח בתיק, להגיע הביתה ולשכב במיטה, אני רוצה להגיע הביתה.
עוד מעט אני בבית, עוד שתים עשרה דקות, אחת עשרה דקות עשר דק…
פתאום אתה ליד הדלת של המושב שליד הנהג, נכנס ומתיישב בלי קול, מחזיק לי את היד ביד השחורה שלך.
עד הבית נהגתי מרגיעה בנשימות מבפנים את המעגלים בבטן.
תיכף הם ינועו החוצה.

* * * * *

הוצאתי לך בגדים, לא של חמי, מה פתאום, בחיים לא הייתי מלבישה אותך בבגדים של האיש הזה.
של אח שלי
ונכנסתי איתך למקלחת, למרות הנסיונות האילמים שלך להורות לי לשכב על הספה ולנסות לישון עד שתצא.
בידיים רועדות סיבנתי אותך, חופפת את השיער המלא, עוצמת לך עיניים שלא יכנס לשם סבון מנשקת בשפתיים קודחות כל פיסת עור שלך שהלכלוך ירד ממנה.
כל סנטימטר.
אני לא זוכרת הרבה ממה שהיה אחר כך, על השטיח בסלון שלי סידרת שמיכה והאצבע הנקיה והגזוזה שלך נחה לי על השפתיים בכל פעם שניסיתי להגיד לך תיקח אוכל מהמקרר, יש מלא, תחמם לך במיקרו
זה האגן שלך שעשה אהבה לתוכי ופירק את החום שאיים לבקוע חלקיקי אטום קטנים שהתרוצצו באויר.
עד שנרגענו
-את מתחרטת
-לא, לא מתחרטת
-אני רוצה שתשני, אני קם לאכול ואת הולכת לישון, טוב?

* * * * *

לא זוכרת כמה זמן ישנתי, התעוררתי מזיעה, הבגדים שלך תלויים על החבל במרפסת ומאחוריהם כדור כתום ענק מאיים ליפול
דבר ראשון הלכתי אל המראה נוגעת בגלים שבתוך הבטן.
זה היה אתה שלחש לי מילים של שיר באוזן, פעם אומר אותן ופעם שר.
כמה טוב עוד יכול להיות, אני אחזור להופיע, אבנר היה אצלי, את מאמינה?
והציע לי להצטרף אל ההרכב שלו.
אה, רפרפת פרפר עם הריסים שלך על העורף שלי, ואז הרחת אותי שוב ונשכת קלות בכתף
ואז גם בשניה – ואני כבר לא שותה כמעט בכלל.
ומעשן אולי, אולי, אתה מדגיש,
שלוש ביום

* * * * *

בבוקר אני שולחת יד לאחור, אתה לא שם, וגם הריח החדש שלך
הבגדים כבר לא על החבל, ועל השולחן יש פתק בכתב היד הלא ברור שלך

"תודה על הכל ועל הבגדים
לקחתי לחמניות, שתים מהפריזר, אני מקווה שזה בסדר
אל תכעסי עליי,

תמיד"

* * * * *

ביום שאחרי, חמי שולח לי סמס שהוא נשאר עם הילדים בפאריז עוד שבוע
שהם עושים חיים, והיום סבא וסבתא לוקחים אותם למרכז פומפידו ואחר כך לשנאז אליזה
שהם כבר היו שם השבוע, וביקשו לנסוע שוב.
אני אוספת את הדברים לתוך התיק שלי, ומקפידה להגיע לביקור בית מהצד השני, לא מהכיוון של המכולת כדי לא להיתקל בדמות חתול הרחוב שלי.

כלום לא עוזר לי, מהחלון למעלה אני רואה את דמותך עוברת, שקית כתומה עם כתמים ירוקים בתוכה בשמאלך,
כפכפים שלמים אפורים לרגליך, והשיער מסורק.
אתה מרים את הראש למעלה חיוך צ'שייר על הפנים שלך.

אני חוזרת אל הילד שמשחק על הספה.

עושה את עצמי שלא ראיתי אותך.

מודעות פרסומת