בטח עשר פעמים הייתי במצבים האלה בדמיון, ורק עכשיו במציאות. מרחוק אני שומעת קולות, ואת השקט, מקרוב אני מרגישה את הנשימות של אורי, בעלי.
צלליות מעל שמורות עיניי רומזות לי שאבישי מחליף איתו דברים, אני משערת שהידיים שלהם זזות מעלי, מעבירות קפה בכוס רותחת של ניר.
קשה, זה קשה להיות ככה מעל חולה עם עיניים עצומות והכרה מנומנמת.
אחות מתקרבת, מהקו המאוזן שמחובר אל המזרון, והסדין הצעדים שלה מורגשים מלמטה, רעידת אדמה קטנה, רכבת שחולפת בתוך הבטן הענקית של כדור הארץ.
היד שלה עכשיו על המצח שלי, ובהרף המצלמה השני מסובבת ווסת בתוך האינפוזיה שמעלי.
הם מדברים, אני נשבעת שאני שומעת קולות, אבל כמו שאתם שומעים כשאתם עמוק בתוך הבריכה.
כמה פעמים זה קרה לכם שצללתם
השווצתם לאמא שהנה אתם צולחים את הבריכה מלמטה, מדרום לצפון, ובזמן שעשיתם את זה
ליטרים אדירים של מים לוחצים על הגוף שלכם מכל הכיוונים, סוחטים אותו כמו חרצן של זית
והקולות שבחוץ נשמעו עמומים ורחוקים, כאילו שמישהו הכניס אותם לבלנדר.
אז ככה אני שומעת את האחות, ואת אבישי.
הקול של אורי לא נשמע, רק הריח שלו מלמעלה ובצדדים כאילו שגם כשהוא הולך, הוא נמצא ליד המיטה.
אני מתגעגעת לילדים, אני לא יכולה לדבר, ומתחשק לי לצעוק שאני רוצה שהם יבואו.
ישבו על הרצפה, ועל המיטה ליד וישאלו אותי מה יש לאכול אמא, הבאת לי את העיתון מהדואר, אני צריכה כסף, קנית לי חולצה לבית ספר אמא?
ואני מניחה יד על הבטן, מגלגלת עיניים , אורי קח אותם מפה.
אתמול בבוקר, לפני שהכאבים הפכו אותי הלכתי בצעדים כאלה רגילים שולחת לשון לחור שבשן, אולי בכלל מחר אני אמות, התעופפה מחשבה בתוך תאי המוח שלי, ואז לא יהיה צורך בתור לרופא שיניים
ואולי אחיה יותר מכולם, הילד הזה שבבטן שלי גם הוא יצא כמו האחים שלו ויגדל איתם אמא מה יש לאכול, קנית לי חולצה לבית הספר, אני רוצה גיטרה חדשה אני צריך גיטרה חדשה אם לא תקנו לי גיטרה אני יעזוב את הבית.
אבל הוא קטן, זעיר, אני לא מרגישה את הבטן, הוא עוד שם.
קערה שלמה של אגוזי מלך הייתי מחלקת לו יכולתי להניח את כפות ידיי על הבטן
לא כדי להרגיש את התנועות, כדי להרגיש את הבטן שלי
אותי
את פעימות הלב שלא יודעות לאן ללכת
את מה שאכלתי אתמול

מרחוק הפסנתר בשיר אין מחלוקת, של שלום חנוך מטפס ועולה כמו פעם, בוקע מהטרנזיסטור בבסיס קלע, בפעם הראשונה שהבחנתי באורי.
"תראי," הוא אמר לי אז, חול צבעוני נופל כמו גשם מבין האצבעות שלו "אפילו הרוח לא מגיעה לכאן כדי להסתובב"
אם אתאמץ הדברים יחזרו להיות כמו שהיו אם המגנטים מתוך הגוף יידבקו חזרה לגפן והתאנה מתוך השיר
לא להתאמץ, להרפות, אם הנשימה תרפה, שתישן, שתימוג
מבטיחה שאני מפסיקה להילחם.

אורי הלך, יצא מהחדר, הד תנועות הגוף שלו מתנועע, מטיל צל, אל המסדרון ומשם לתוך מעלית בית החולים שתבלע אותו ותקיא בקומה למטה, ואבישי צונח על הכסא שלידי.
ספר בידו, האחות בודאי הורתה לקרוא לה אם הוא מרגיש תנועה של הגוף שלי.

"יחסים מאוד מיוחדים יש לכם" אני מדמיינת אותה אומרת לו
"הרבה משפחה אני פוגשת פה, אבל אח ובעל שמתחלקים ככה בטיפול, הרבה זמן לא ראיתי כזה"
עוד שניה הוא ימזוג לה בירה, הם יעזבו אותי ויילכו למרפסת,
היא תשלח יד אחת אל הלחי, והסנטר, ותסדר את שרשרת הפנינים שעל צוארה כדי להרשים אותו.
הגב שלה והנעליים הלבנות כבר מתרחקים בצעדים של רעידת אדמה קטנה על הרצפה המבריקה.

אני יכולה להזיז רגל, לדבר, לפקוח את העיניים
אני יכולה לספר הכל, בודאי שאני יכולה
אני רוצה לישון, כל כך רוצה
לחלום כמו בלילה שלפני אתמול.
היה לי תינוק בבטן, התכוונתי לעשות הפלה בלי שאף אחד ידע.
חשבתי שאני אגמור עם זה, ויהיה שקט ועכשיו
העיניים שלי לא נפקחות
יכולה, אבל לא מצליחה.

אח שלי יושב ליד המיטה שלי
ואני מתגעגעת לילדים שלי כל כך.

מודעות פרסומת