את השיר הזה גיליתי במקרה, שני קילו מוזיקה שקיבלתי מתנה מחבר רחוק (קרוב. ללב. מאוד) והניבו כל מיני תוצאות משונות בשאפל של האייטיונז, לפעמים מחיתי, בדרך כלל שמחתי, היו פעמים שתוך כדי הליכה בין המטעים ולחיצה על כפתורים גם עשיתי פרצופים, ואף אחד חוץ מהשמש והעננים לא ראה (מזל. מזל גדול!)

אבל את זה הרצתי בכמויות. שעה, שעה וחצי.
הילדים נגנבו, "אמא די"
ואני אמרתי להם, עד שאתם לא לומדים את זה (כולל הגסויות) בעל פה – לא מבשלת לכם אוכל.
לא עמדתי בזה.
אחרי שעתיים, הם בשלהם, ועל הכיריים יש פירה, פתיתים, סלט* ושניצלים.

אני לא באמת מאמינה בחינוך, יש כל כך הרבה דברים שאני גרועה בהם.
אבל כן באהבה, ושיתופים, ומוזיקה ולהסביר להם שוב ושוב שזמן צריך לפעמים זמן
כסף לא גדל על העצים
שחריצות זאת תכונה משתלמת, תמיד.

ושספרים לעולם נשארים חברים, לא משנה מה עושים להם.

סטילי דן, צמד שאני אוהבת מאוד בהופעה חיה
מי שמציג אותם, זה הנהג שלהם ג'רום אניטון
אני אוהבת את הקטע הזה ככה שאני מקשיבה לו תמיד כמה פעמים ברצף, ומפסיקה רק כי צריך לעשות משהו אחר

אני מקשיבה, עוצמת עיניים ומקשיבה (ורוקדת, רק כשאף אחד לא מסתכל)

הנה הסיפור שמאחורי האינטרודקשן הזה, המגניב והקולי

ג'רום אניטון מציג את סטילי דן בהופעה בסנטה מוניקה , 1974 (הייתי בת 9, טרום הבנה)

*הסלט על השיש
**אני רוצה לחזור על עצמי השנה, לצרוח עליהם שיעזרו לי עם הכלים, להמשיך ללמד, לכתוב
להתלונן על מה שלא מצליח לי ואז להרים מבט מצועף אל השמים ולהגיד שבעצם כן
הכל כן.
ולכתוב, לכתוב עד הסוף

מודעות פרסומת