וההבטחה הזאת שלך כל הזמן בקצה.
איך עשינו את זה, אמרנו בהתחלה שרק סתם נהיה ביחד, ואז הגדרנו את המקומות שמגיעים אליהם, כשהילדים נולדו.
בהתחלה, אתה זוכר? עם רועי עוד הלכנו ככה ברגל, המון, הייתי מחבקת אותו חזק ועוטפת בבד כזה שקיבלנו מאחות שלך, והיינו יוצאים, זה היה כמו שההריון ממשיך, בטן גדולה לפניי ושנינו הולכים ברחובות של העיר הזאת כשהסתיו נופל עליה מלמעלה שמיכת טלאים בפסטלים כהים, הליכה, עצירה, הסתובבות, אני משתהה מעל גרניום עם פרחים סגולים, כזה שאין לנו בגינה הקטנה משרבב אף מחוץ לגדר שבתוכה הוא צומח, מכופפת אותו, מארק, תוציא שקית ניילון מהתיק, אתה נעמד לפניי מסובב אלי את הגב ומתכופף, שולח יד אל הילד, מכוון אותה אל האף הכלוא בתוך בועת הבד. הוא ישן, אל תעיר אותו.
בדקת שיש לו אויר?
כן, בדקתי, השקית כבר ביד שלי וענף הגרניום עטוף בה, אתה מחפש ברז להשיב את נפשו מעט.
אני אזמין לך תה, בואי, מאחורי קינג ג'ורג' שם, נעצור ונשב לשתות קפה, רוצה?
פעם אחת ישבנו שם ככה ועבר מאיר, הבחור שלמד איתך והציע לך להתחיל לנגן איתם.
אני זוכרת את המבט הזה עם הגבות מסודרות מעל העפעפיים כמו קשת חומה כהה ואת השמש מאחורי התלתלים.
ואותי אומרת לך איתם, תלך.
אני לא צריכה כלום, שום דבר,
אולי חוץ מפלסטר, אם יהיה לי חתך באצבע
אתה צחקת ומשכת לי את היד, למה שיהיה לך חתך באצבע?
אתה יודע, עצמתי עיניים לרגע, כי לפעמים אני לא כל כך נזהרת כשאני חותכת לנו סלט.
והימים עוד חלפו אחר כך, נרדמים ומתעוררים איתנו.
התחלת לנגן איתם פעם בשבוע, בהתחלה בזהירות, הלא רק את מאיר הכרת וורד, החברה שלו היתה לפעמים באה לקחת אותנו לשם שעה קלה אחרי שיצאת.
רועי כבר היה בטן גדולה עלי, והחורף כבר היה כאן מכה וצוהל עם הגשם על הדלתות והמדרכות, אז הייתי הולכת איתו עטוף ומטריה מעל, דופקת את הרגליים בכניסה למועדון, מנערת את החצאית ומחבקת אותו רגע לפני ההתרווחות.
אחר כך הייתי מחלצת אותו מתוך הרצועה שקשרה אותו אלי ומניחה על המחצלת ברווח הקטן שבין השולחנות והשרפרפים לבמה, הוא כמעט אף פעם לא היה התינוק היחיד, בפעם הראשונה הוא בכלל לא הבחין בך, רק כשפתאום היה שם שקט כשעשיתם הפסקה לפני תחילת ההופעה, ואז בין היד האחרונה שהנחת על הקלידים לבין הקליק שמישהו הפעיל את המערכת עם קיט ג'ארט, אפשר היה לשמוע את כפות הידיים שלו על המחצלת דוהרות אליך את כל הגוף.
אחר כך הוא סתם נורא אהב לבוא, עם התנועות של הידיים כשהיינו מטפסים במדרגות, שואג שמחה שמבליטה את הגומות שלו.
הימים הלכו והפכו קרים וקצרים, ואני נזהרתי איתו, פחדתי מהקור – אתה זוכר?
כל הזמן אני רוצה לדפוק לך על הגב ולשאול אם אתה זוכר ככה ואחרת.
ורק את הזכרון ההוא אני רוצה לשכוח ושגם אתה תשכח
אבל לפעמים הוא מתגנב לי לקצה של הראש, בהתחלה מתנחל מאחורי האוזן ומקפל את כל האברים, אני לא רואה אותו כל כך טוב וגם לא מרגישה אז אפשר עוד להעמיד פנים שהוא לא קיים, ושדבר ממנו לא התרחש אבל אחר כך
הוא כבר נראה לי כמו מים שטפטפו מלמעלה, וכשנמאס להם, נכנעו לכוח הכבידה והתחילו לזרום בשטף.
כל העולם זה היה מארק, ללכת ולנגן איתם, ולהכיר את כל האנשים האלה.
דרך שנפרסה ונפתחה, אפשר לחשוב שזה לא היה חורף בשבילך כי אם המשכו של קיץ.
כל כך אהבנו בחורף ההוא, שלא שמנו לב, ושוב הבטן שלי תפחה.
זה מה שקרה לנו, היה לנו תינוק קטן בן דמותינו, ממני הוא קיבל את הגומות והשיער הכהה, ממך הוא קיבל את האגודלים הפחוסים ואת החיוך שנפרש לו על כל הפה, כמעט יוצא מהפנים וחורף ערבל אותנו ועשה שנתקרב, אבל מה שחשבתי שקרה לנו בגוף לא באמת קרה בשכל,
וככה עופרי התחיל לנבוע בתוכי.
יכול להיות שפתאום התבלבלנו, בודאי דיברנו על זה לא מעט.
שהחיים יהיו עכשיו הרבה עם גוף קטן ועוד אחד שמטפלים בהם, וטיטולים ואוכל, וחום בבקרים לפעמים אולי, אז נזיז את העבודות שלנו כדי שנוכל להסתדר, אבל יש לנו אחד את השניה כל הזמן אמרת את זה.
אתה כל הזמן נשפת לי לתוך האוזן, אנחנו נסתדר, דיני, נסתדר
בגלל זה לפעמים אני עוד חושבת על האויר מהפה שלך בתוך האוזן ומאחוריה, ואיך היית לוקח את המלים לנשיקה על הרקה בצד אחד והצואר והעורף ואני, מארק,
הייתי שוכחת הכל.

* * * * *

לפני כמה זמן דסי שאלה אותי "מה הוא בשבילך?" והוסיפה בלחש "מארק" זה היה אחר צהריים בהיר אחד שישבנו בדירה שלהם ליד החלון שרואים ממנו את האופק רחוק רחוק, יותר משלושה עשר קילומטרים
התחלתי להגיד "אבא של הילדים הגדולים ש–"
ולא אמרתי, היא לקחה אצבע אחת אל השפתיים ואמרה לי, תעזבי את הילדים המשותפים שלכם. הוא גידל אותם שנתיים וחצי ונעלם, מאז את מגדלת אותם בעצמך.
בשבילך, דיני, מה הוא בשבילך
ורציתי לבלוע רוק, ולקחת עוד לגימה מהקפה, מזל שהטלפון צלצל והיא הלכה הצידה לענות, אז הצלחתי להחזיר את הדמעה שהתחילה לצאת מעין אחת פנימה עם הקצה של הזרת, ככה דחפתי אותה בטפיחות קטנות
וחשבתי "הוא לא" וגם
ורציתי לספר לה, אני לא מדברת עליך, אתה יודע, אבל רציתי לספר על היום הזה שחזרת מהעבודה
אחרי שנה שכבר היה לנו גם את עופרי, עומד במסדרון מסדר את המדף שבורג אחד שלו נפל מזמן, אוסף חזרה את המצרכים מהשולחן אל המקרר, ושם, בתוך המשולש הנצחי, מוגן בערימת הכלים המסובנים שבתוך הכיור, מגבת ביד שלך, נשען על השיש, מחפש את הנקודות הנכונות שיחזיקו את שנינו אמרת לי שאנחנו צריכים לדבר.
"דיני"
אני התכופפתי לבדוק אם יש צורך להחליף לעופרי טיטול עוקבת אחרי הקצף הלבן שנערם בתוך הכוס ששטפת, והורדתי אותו משלחת את הגוף הקטן שלו אל אחיו בדרך למקלחת
כמו צילום איטי מסרט של סופה רחוקה אפשר היה לראות את מה שמתהפך לי בתוך הבטן.
"את זוכרת שאני בקשר עם החברה הזאת בלונדון לעבודה" הלב של הסופה בצבעים של ספירלה ברורים, הזנב עולה למעלה סלסול עשן של רכבת.
"אני רוצה לנסוע, לנסות, בהתחלה לשלושה חודשים, נשכור לי דירה קטנה. ואם זה יהיה כמו מה שחשבנו, תבואי אלי עם הילדים. טומי חזר אלי אחר הצהריים," הקול שלך ירד קצת בווליום " הוא אמר שיש כמה משרות חדשות ואולי אפשר יהיה לסדר לי אחת יפה בעיצוב במה"
היה שקט של הילדים, שניה כזאת שאתה לא יודע אם זה טוב או לא, והיד שלך עברה בכיס שהיית מחזיק תמיד את הסיגריות והלחיים שלי בערו,
"אני מעדיף תאורה, אבל יכול להיות שהם לא צריכים תאורן" הנ' הסופית ברחה לך, לא כמו שתמיד אתה אומר, מודגשת, יפה שכזאת.
עכשיו גם בחזה בער לי. לא אמרתי כלום, רק הלכתי לקלח את הילדים מנסה לקרר את הלחיים עם הידיים, הראש שלי מסתובב, חוזרת אל השיש למזוג לי מים.
בעצם לא. התחמקתי מהנוכחות שלך, שתיתי במקלחת, בזמן שהילדים היו בתוך האמבטיה החמימה.
לא שמעתי אותם, הקפצות של כדורים ובועות סבון אטומים, וצבי נינג'ה צוללים במיומנות בתוך המים לאוזני עוברים כמו סרט אילם והלב שהתחיל לדפוק.
חזק יותר מדי.

* * * * *

בסוף אני זוכרת אותך מפציר בי לשתות את התה שהכנת, ואת הידיים שלך קרות על המצח שלי, לפני זה, כשהילדים נרדמו עוד הספקת לסנן "תפסיקי, דיני, תפסיקי עם זה עכשיו! למה את מזמינה את החיידקים האלה כל פעם שמשהו לא נראה לך, תסבירי לי?!"
כאילו שהגוף יכול להחליט מתי יש לו חום ומתי לא.
באמת נראה לך שהזמנתי את השפעת הזאת?
"בואו, חיידקים שמנמנים שלי, קר בחוץ, שבו לי בגוף כי מתחשק לי.
כי אני לא רוצה שהוא ייסע
כי הוא יודע שגם אם הכל יסתדר אני לא אקח את הילדים ואעזוב את הארץ"
בלילה התעוררתי על הספה בסלון הגשם מרצד בלי קול בחלון, ואתה עומד מעלי מחזיק מגבת מטבח, ולעיניים שלך מבט נמתח, תסלחי לי, דיני, בבקשה תסלחי לי, אני חייב לנסוע
חייב לעזוב, ללכת, כדור שנורה מתוך אקדח והוא מתקשה לשוב לאחור.

בסוף הלכתי איתך למיטה בלילה ההוא, ואף פעם לא דיברתי על זה.
במשך כל השבוע אחר כך הכספית שבמדחום איימה לפרוץ החוצה, ואני הסכמתי בשתיקה לתה שהכנת ולמרק שרתח על הכיריים.
לך מקלח את הילדים בלעדיי,
עד שהגוף נרגע.

* * * * *

ועד שדסי מסיימת את שיחת הטלפון שלה, אני מוכנה שוב להביט לה בעיניים ולחלוק רשמים משיעור הבלט האחרון של הבנות, שהיה פתוח להורים.
וכמה שהן היו מתוקות, השתיים שלי והאחת שלה.
משגעות.
מוכשרות בטירוף, לא?

מודעות פרסומת