חינוך, הוא כל כך בתוך הבטן.
אני חושבת על זה הרבה.
אם היו מכוונים אלי בקבוק מסתובב, אמת או חובה.
והיו שואלים אותי
"אמת שהיה בא לך, מתחשק לך, נו, עידית, אמת שלפעמים יש לך דודא לעמוד על במה רק עם גיטרה כמו יהודית רביץ ולשיר את געגוע?"
אתם יודעים איך יתרחבו לי הנחיריים אם מישהו ישאל אותי את זה?
השפתיים שלי יתכווצו וייפתחו, הגב יזדקף, אני אקח אויר, ואסתכל לצדדים.
כל העולם בידיים שלי
"בטח" אענה בשקט, עוצמת עיניים, פוקחת
"ברור שכן"
גם את ברנדי וג'יטאן לא היה אכפת לי לשיר.
או, למשל – להיות.
יום אחד, רק יום אחד להיות מריל סטריפ ולהתעמק בתפקיד הבא.
(עדיף, אם כבר, שהוא יכלול עליה במשקל, כי לפעמים יותר מלהיות יהודית רביץ או מריל סטריפ, יש לי דודא לעוגות עם קצפת, אבל זה לא קשור עכשיו)

לא היה אכפת לי גם דברים אחרים, חבר כנסת כזה שעושה הרבה ולמען.
מגדה סאבו, הסופרת שכתבה את ה"דלת" הייתי מוכנה להחליף אותה, נאמר לחצי יום, עדיף בבוקר (ועדיף כשהיא עוד היתה חיה, כי חמש שנים בערך היא כבר לא)

יום אחד, במשך עשרים וארבע שעות הייתי רוצה להיות מיפ חיס
אני משערת שהתמורה היא הרבה מעבר למה שניתן לדמיין,
כשאת עוזרת למישהו, מצילה, מאכילה,

וגם לא היה אכפת לי להיות בילבי ולאכול את ארוחת הצהריים שלי על עץ כשטומי ואניקה מחכים לי למטה, אבל בשביל זה הייתי מבקשת , נגיד, שבוע.
(תקום הנערה שגדלה כמוני בשנות השבעים ותישבע שהיא לא היתה מאוהבת לפחות פעם אחת בטומי
ופעם שניה בבלבי)

ויש אישה אחת שאני ממש לא מקנאה בה, היא חולפת לי במחשבות הרבה, כי השלכות לאירועים היסטוריים מתחילות, על פי רוב, במטבח, בין התנור והמקרר (ו-הכיריים), בין ארוחת הערב למקלחת, חבילה של בגדים חמים מונחים שם מקופלים ליד המגבת כשילדים קטנים מסיעים מכוניות מלגו, וככה אני משננת לעצמי כשאני חושבת על חינוך,
ובעיקר היום, כשהבית שלי כבר לא מלא ברעש של קטנטנים
(אלא אם אני מזמינה אותם, זה לא המקום לצחוק, אבל תנסו אתם להזמין את האחיינים שלי אחר צהריים אחד)

שוב אני בורחת, אמרתי לכם כבר פעם
אני לא יודעת להשלים משפטים, פשוט לא יודעת.

אבל גאולה עמיר

לא הייתי מוכנה לדמיין להתחלף איתה אפילו בעצימת עין אחת
לא בצחוק, לא בכאילו
כמו שהגננת של תמוז היתה אומרת, כשהוא היה גר ביפן "its not an option"

אמרתי לכם, חינוך, הוא בתוך הבטן
וגאולה, איזה שם זה,

וכמה אופטימיות יש בו…

מודעות פרסומת