עשרים וארבע שעות.
ביום שישי בצהרים, א' אמר לי, כשהוא ראה כמה שקיות עם חוטים אני אורזת, "תפסיקי, את נוסעת מהבית לעשרים וארבע שעות, אל תקחי כל כך הרבה"
אבל התכוונתי לסרוג, ולקרוא,
ורציתי לסרוג הרבה, ממש הרבה

קצת אחרי שעלינו על כביש שש, ביום שישי אחר הצהריים, התחיל רצף המילים אזעקה צבע אדום ביישובים האלה והאלה שכלל במרץ את הישוב בו אני מתגוררת עם משפחתי להציף את שידורי הרדיו שהאזנו להם.
נופל ליד הבית, נופל רחוק מהבית?
שומעים?
יש איזו רשת שחורה בצורת תלתלי ווטסאפ שטורחת לעדכן, בהומור, על פי רוב, האחיות שלי, חברות וחברים
"זה היה קרוב"
"שמענו ארבע נפילות"
"אפילו העכברים נבהלו וברחו"
חברה אחת שלי כתבה לי שהיא מבינה שהבטיחו שקט מישראל בזמן הביקור של האיש הזה ממצרים, אבל היא לא יכולה להתאפק והיא מפגיזה את הראש בקונדישנר ומסרק סמיך, כי אין לה כוח יותר לכנים האלה
"מה זה קשור?" אני כותבת לה באצבעות זריזות
"אה, זה לא?? בום"

וגם את לא יודעת בקצה אם זה בום של הכנים שהלכו לפח, או שנפל באמת משהו ליד, או במרחק סביר.

אז מתחילים לספור את החיים אחרת.
לא היסטריה, יותר סוג של דריכות

עשרים וארבע שעות בצפון על שפת הכנרת, בחיק המשפחה
כל התחזקות של שרקיה (רוח חזקה ויבשה שמגיעה מהמזרח ), נשמעה לי כמו התחלה של אזעקה, אז חיכיתי לבום, רחוק, קרוב, מה זה משנה, העיקר שתהיה כבר נפילה.
ובגלל שיש ליד הבית עץ אלון גבוה, וכל התחזקות של הרוח הביאה אחריה התנפצות של בלוטים על הגגון בכניסה לבית, הלב שלי כבר ניתר לבד
לא היה צריך להגיד לו כלום.

בלוטים מתנפצים על הגג.

*******

אבל בעזה מתחשבים בי, כבר שעה שאני בחזרה בבית, אין אזעקה, ולא צבע אדום
ולא בומים, גם לא מרחוק

ואני נזכרת איך אמא אחת פעם, בגן ביפן, לימדה אותי להגיד בשפת אימה, שעוד היתה רחוקה מלהיות שפה זרה שלישית שלי
צויוקו נרו קרה

סרגתי קצת,
והיה לי כיף

אפילוג
שעה אני יושבת, הצרצרים בחוץ עולים על יללות התנים, ואני מחפשת ביצוע אהוב יותר ובלי פרסומות לשיר יומן מסע של אביב גפן
אני אוהבת את המלים, את הלחן, ובעיקר את החיבור עם אריק איינשטיין

ואביתר בנאי, בביצוע ל"אור הירח" עושה כמו להתעלות איזה הלאה שכזה, מפה רחוק לשם, לאיזה עתיד יותר רגוע ושקט
תנקו בלב את הקהל ששר איתו ותקשיבו לו

מודעות פרסומת