בסוף אני לוקחת את התיק והולכת איתו על הגב ברחוב, שולחת ידיים לבדוק שהמוצץ והבקבוקים ספייר שלקחתי בפנים, טורפת עם המבט שלי את הרחוב זאת לא אחריות שלך, אני חושבת לעצמי, אולי אם אני אראה את הים משם אז גם המלים לא תופנינה אליך
אבל כן, קו אופק כחול לואט על החול בלשונות לבנים ואני מכריחה את הגולה בגרון שלי להתרכך, כי אי אפשר ככה.
והנה, אני עושה את זה, לא הכי טוב אבל
הכי טוב שאני יכולה

אני רוצה לא לחשוב על האף שלך, שרועי ירש במדוייק, ונקודת החן החזקה בצד אחד, וזאת החלשה שאפשר לראות רק עם האצבעות בצד השני,
הצלקת הזאת שיש לך ליד הסנטר מהנפילה בגיל שלוש, לפני שעליתם לישראל, זאת שכשעופרי נולד חיפשתי דומה לה על הסנטר שלו כי חשבתי שכמו נקודות חן ובוהן פחוסה גם צלקות אפשר לרשת ואתה, שכל הגוף שלך עוד היה רך אלי ואליהם אמרת בשקט, מתוקה שלי, צלקות זה לא תורשתי
ואת יפה, זה דוקא כן תורשתי, תראי כמה שהם דומים לך.
אני רוצה לנצור הכל, להכניס לתיק של הילדים, אבל למקום עם הקרע, זה שנעלמים בו דברים והולכים לאיבוד ולא מוצאים אותם אף פעם.
אתה רואה, מארק
אני רוצה לשכוח אותך
לשכור שירותים של חברה שמעבירה את הילדים ממקום למקום בחופשים, וכשצריך
הם ידאגו שדיילת תשב איתם בטיסות אליך ללונדון
ויסיעו אותם במרכבה אדומה עם סוסים כחולים אל ההורים שלך כשאתה מגיע לארץ ומתארח אצלם.
בסוף הביקורים הלולייניים אצלך, כשהגעגועים כבר יהפכו לי את כל מה שיש בפנים, ואתה תצטרך ממילא כבר לחזור לבית שלך, המרכבה עם הסייסים יגיעו להשיב לי את הילדים בבגדי נסיכים קטנים
היא תעצור ליד הבית שלי, כל הרחוב יסתכל, ואני אצא כמו מלכה לאסוף אותם,
דלעת מוסתרת היטב, שבחצות נופלת על ישבנה, וסייסים שהופכים לעכברים קטנים יבלמו בחריקה קטנה ליד הבית שלי ואני אאסוף את הילדים לחיבוק
ולא אפריד אותם ממני יותר לעולם.

הכל יוצא ממני, אני הולכת ברחוב, לעוד שעה קלה אהיה בעולם לבדי בלי נפש לדאוג לה וכל מה שיש לי ממך זה ארון מגירות מיניאטוריות, שבחלקן יש נחשים ארסיים ובאחרות פיות קטנות ורודות, מטבעות שוקולד נוצצות, וסוכריות צבעוניות רכות כמו עננים.

חשבתי שאתה רוצה שניפגש
חשבתי, מארק, שאתה רוצה שנדבר, נשתה שוקו חם עם קצפת, אולי נבקש מהמלצרית להוסיף לו קצת בייליס
ונקשקש, אני אראה לך תמונות של הילדים, נעשה סיכום קצר על החיסונים שלהם, מה שחשוב לך, אתה יודע
גם בשבילי זה מטרד לפעמים
גם אני רוצה שקט, כמוך, ולעבוד מסודר, בגרפים אינטרוולים
מהבוקר לצהריים, אחר כך הפסקת קפה וסנדויץ ואז שוב לעבוד, למספר את הספרים, לסדר בחזרה על המדף, לעבור על הרשימות
אברהם נץ, האיש שגר ברחביה ומגיע לחנות פעם בשבוע באופן קבוע הזמין ספר שאני לא מצליחה להשיג, עגנון במהדורה מוגבלת עם הקדשה בעמוד הראשון, רק אלף ספרים הודפסו ככה וקשה לשים עליהם יד, כל כך קשה
ואז לחזור הביתה ולנוח
אבל אני נוהגת שעה, לעתים אף יותר עד שאני מגיעה לגן של רועי ולמטפלת של עופרי ותמיד נדמה לי שהן מסתכלות עלי ברחמים כאלה, גלים נשברים אל החוף,
רועי לא ישן בצהריים, פס של קצף מלכך את החול וחוזר חזרה אל הים
עופרי לא שקט, וחלה נסיגה בגמילה שלו, השתנה משהו בבית? גל מתנפל על החוף ומושך איתו חול לאחור.
לא השתנה כלום, אתה יודע מארק? אני רוצה לפעמים לעשות להם הצגה
כלום לא השתנה, רק שאני עם שניהם, בלי אויר, ואני מתה על העבודה שלי, ומתה עליהם ונמאס לי כל כך מהצנטריפוגה הזאת שאני נמצאת בתוכה שאין בה מנוחה זולת הפקקים בבוקר בדרך לירושלים.
פאטתי, נכון?

אז תראה מותק
(לא "מותק" בחיבה ואהבה כי אם "מותק תתעורר" ואני לא מסוגלת להגיד לך את זה באמת ככה)
תראה, מארק
כחלק מהרכנת הראש של ענפי העץ לקראתי, חזר לחיי מישהו מהעבר.
הכרת אותו, נפגשתם פעם אחת, אולי פעמיים, הוא חיזר אחרי, זה היה שקוף אבל עדין
נוקב, אבל ותרני, כי בסוף בכל זאת הוא נעלם
תקופה קצרה הוא היה אתי בצבא, ואחר כך גיליתי שהוא חבר של בועז מהתנועה ואז היה כבר מאוחר מדי, עשיתי 'לא' תקף עם הראש, כי הייתי איתך ואז גם שכחתי אותו, או לפחות כך נדמה לי.
לא ראיתי אותו שנים, בסוף השבוע האחרון הוא היה אצל בועז ונפגשנו, היו המון אנשים ככה שלא ממש יצא לי להיות איתו לבד, ובערב, כשירד גשם הוא לקח אותי עם הילדים הביתה ונשאר על השביל אחרי שהוא נסע איזה שובל של געגוע
ראיתי כשהאוטו שלו התרחק
ראיתי שאפשר לחיות גם בלי אתה, באמת.

ואז התקשרת.
לא ביום שאחרי, יומיים אחר כך התקשרת בבוקר, אל תשאלי, אמרת לי, יש איזו בעיה עם הויזה שלי, אז אני כאן לאיזה שבועיים
אולי תקחי חופש, אמרת לי בטלפון, ותבואי לתל אביב, אני אחכה לך
עזבי ילדים, תבקשי מההורים שלך שיטפלו בהם אחרי הגן, אני אראה אותם מחרתיים.
ככה אמרת לי את זה והפה שלי התייבש והידיים ליטפו את החוט המסולסל, הנחש של מוגלי מספר הג'ונגל מלמעלה בנקודת החיבור אל האפרכסת למטה, אחד אחד עברתי אותם, בדקתי את הלכלוך ביניהם ועצרתי לפני שהמשכתי אל הבא בתור, ואז עברו אל הג'ינס שלי ואל בין הרגליים.

ואפילו שהלב כבר דפק לי בגלל אורי, אפילו הרבה, ואפילו חשבתי, הנה, אהוב נעורים חוזר לחיי, תיכף כל הבעיות שלי יפתרו
לא יכולתי לסרב לך
נעמי אמרה לי בדיקות? מיד תלכי לעשות, שלא תעזי לדחות לרגע האחרון, גם ככה יש לך המון ימי חופש, קחי לך אחד מחלה, תנוחי ושובי אלינו למחרת רעננה ואיתנה, ואני ביקשתי מאמא שלי שתיקח את הילדים מהגן והמטפלת
ונכנסתי מכונפת למכונית של בועז מוקדם בבוקר, סידורים בתל אביב, אמרתי לו בפנים חתומות ונרדמתי במושב שליד הנהג מיד עד שליד הכניסה לשוק הכרמל הוא ניער אותי חזק ואמר לי, דן-דין, את מאחרת, ואני גם.
והוא לא ידע, וגם אני לא, למה אני נכנסת בבוקר הזה

ואתה היית כל כך.
בהתחלה באמת שתינו קפה, אבל כבר כשהאצבעות שלי ליטפו את הספל הרגשתי שיש משהו אחר באויר, כזה שאני לא מכירה ואז סיפרת לי בלחש שאתה ישן בדירה של יגאל, הוא בחול, לחשת לי באוזן כאילו שחיסלנו שנינו בירות ולא קפה חזק עם הרבה קצף על הבוקר
חשבתי לספר לך שנדלקתי, שיש, שאולי יש לי מישהו, שאני רוצה חיים אמיתיים, רגילים,
מעזה לחלום
אבל לא היה מקום להכניס את זה בכלל, באיזשהו קטע אפילו השכן מהבית במושבה נכנס והסתתרתי מאחוריך, ותפסת לי את הירך פתאום
מארק…לחשתי לך, מרגישה את הרעל מתפשט לי בבטן
אני רוצה שנחזור, בואי נחזור, תבואי אלי עם הילדים
אני כבר בשל לזה, דודי, השכן של ההורים שלי יוצא מבית הקפה עם כוס מכוסה בלבן בידיים שלו ואתה כבר עשית ממני מריונטה עם הריח שיש לך מהגוף והישיבה הזאת, והכתם נקודת חן שיש לך בצד ימין והאף, אלוהים, חשבתי לעצמי שמישהו יקח אותו מפה כי נשבעתי
שמהפעם האחרונה אתה האבא של הילדים שלי וכלום בשבילי וזהו.
זה היה ארוך הפעם, מארק.
רצית את הכל, אז עשית את זה לאט על המיטה של יגאל החבר שלך מפעם מהמילואים
הזמן נעצר, ואז שוב נשפך על הרצפה ואחרי שנישקת אותי אמרת לי תגידי כן, דיני תגידי שתבואי לשם עם הילדים
ואני הזזתי את העיניים הצידה ובפעם השלישית דחפתי אותך ושוב הגוף שלי נמס מתחת לשלך, אני זוכרת מארק, אני ממש זוכרת שהיה איזה קטע שתפסתי את עצמי מבפנים ושאלתי אל התקרה בלי קול, רק עם השפתיים עד מתי הלב שלי יסכים שזה יימשך.

* * * * * * *

בסוף אני הולכת ברחוב, בועז יאסוף אותי מהפינה בעוד שעה בערך, וישאל אותי על הילדים ומה שלום מארק, כי גם הוא לא יודע שאתה בארץ, ואז הוא ישאל אם היה לי נחמד לפגוש את אורי בשבת ואני ארגיש את הפרפרים הקטנים מעל הראש שלו בצפיה לחידוש ואת הנחמה אגם כחול בין כנפי הסרעפת שלי ולא יהיו לי מלים לספר לו, שנסעתי לעיר הגדולה, ולמרות שהילדים עם ההורים שלי היום אחרי הגן
וידאתי פעם אחת ועוד פעמיים שיש לי בתוך התיק
טיטול, מוצץ
ושני בקבוקים.

מודעות פרסומת