היא מעבירה את הזמן מספל לכוס, לקרר אותו
זמן צריך זמן, ככה המורה שלה היה אומר, וגם אמא שלה, בלי קשר ביניהם אבל בתחרות סמויה של דקלים נטועים בחיים שלה הם היו אומרים לה את זה.
אחרי שהזמן מתקרר אפשר לעבוד בשקט על ערימה של מספרים.
במספרים היא דוקא לא כל כך טובה, אבל בלספור היא מצויינת

לפַעמים בא לה לצרוח, ורוב הזמן היא כובשת את זה ומחלחלת לתוך עצמה.

* * * * * *

בוקר אחד היא תגיע לקפה השכונתי והוא ישב שם, עם הגב אל הקהל, אחרי חודשים שזה לא מזיז לה, כי נגמר לה ממנו לפני שלו נגמר ממנה פתאום היא כבר לא תוקיר תודה ויתחשק לה לחבוט בו,
בהתחלה כשיבחין בה הוא יזדקף וישען אחורה גורר איתו את הכרס שלו, מכבה את הסיגריה המבט בעיניים ניצת אליה כשהוא מבין שהיא לא כתמול שלשום
מה היא רוצה

"תפסיקי!" הוא יאחז בידה
היא התכוונה לטלטל את הקפה שלו ולהפוך את הכוס
"מה קורה לך?? תפסיקי עם זה"

אבל הוא חזק ממנה וכל מה שמצליח לה זה זעזוע קטן של ים הקפה שבתוך הכוס, הקצף נשפך קצת וגם חלק מהקפה אבל עד אז הוא מוריד לה את היד מתחת לשולחן
ובמיומנות של בוגר סיירת, כבר ניגב אותה עם המפית

* * * * * * *

את הבכי המניע היא תכבוש כשהוא יחבק אותה ויצמיד את הראש אל הכתף שלו, אני מת עלייך, את יודעת את זה?
אני לא מבין מה יש לך, בלחש, אני לא אפסיק לאהוב אותך, גם לא ככה
תראי אותך, מנגב לה דמעה אחת, מאמץ אותה חזק
יהיה בסדר, ואת תמצאי לך חיים, את כבר מוצאת

לא הולך עכשיו, אני פה
גם אחרי הכל לא אעזוב אותך לבד
באמת את לא יודעת את זה?

מודעות פרסומת