בבוקר המוזרוּת טורפת אותי, כי מזמן לא רציתי ככה שוקולד, והפיצה שהבנות השאירו בצלחת אתמול בערב נשטפה לתוכי ואמרתי שאני לא כותבת על אוכל, זה לא מעניין אותי בכלל, אפילו מתכונים אני שוכחת לסמן במעט הספרים שיש לי על המדף במטבח.
זה המדף שאורי התקין לי כשעברנו לבית הזה, אמרתי לו אז כל הזמן.
הסברתי לו את זה ככה, יפה, אמרתי שאפילו שעברתי עם הבנים לבד לבית הקטן, ואפילו שהתחלתי כבר שם את החיים בלי מארק והגשם הראשון בסתיו ההוא שטף את הכל, אני רוצה להתחיל חיים חדשים איתו במקום אחר, כמו מדורה, שאתה מכבה ומכסה בהמון חול ואפר, ורק אז מניח קרשים חדשים ומדליק אותה שוב
עם עיתונים, ושאריות ניר מהמבחנים של הבנים מהסוף שנה.

בסוף לא עברנו בית, הוספנו שני חדרים לבית הקטן שהיה, והזזנו את המטבח, אז הכל חדש, האדמה מלמטה היא אותה האדמה אבל הכיוונים שונים.
ואני חשבתי שזה יעזור.
קיוויתי שזה יהיה כמו שקושרים לך את העיניים, ומסובבים אותך מהר מהר.
ואז, כשאת עוצרת ומורידים לך את הסרט, העולם נראה לך בצבעים אחרים, ואת לא בטוחה שהיית שם קודם.

זה מה שמארק עשה בפעם האחרונה.
קשר לי סרט לעיניים.
אני אמרתי לו, מותק, אנחנו חייבים להפסיק, אני חייבת להפסיק לכתוב לך, ואתה חייב להפסיק להתקשר אלי כשאתה מגיע לארץ.
אמא שלך כבר לא חיה, ועם אחות שלך אני מסתדרת ממילא בלי קשר אליך, היא לא ענתה לי לטלפון כשהיינו ביחד, והיא לא עונה עכשיו, ואני כבר לא צריכה עזרה ממנה עם הילדים ככה שזה בסדר.

והוא ליטף אותי בצואר חלש חלש, כמו בפעם הראשונה ואמר לי תעצמי את העיניים דיני, אני רוצה להראות לך משהו, וקשר לי את הסרט הזה שבהרגשה היה בכחול כהה
איך אתה רוצה להראות לי משהו, גיחכתי אליו,
לא. יפה אחת, בגוף, אני אראה לך משהו בגוף.
את מבינה?
וחשבתי לרגע על הבנות, והילדים, התכוונתי לפתוח את הפה ולשאול אותו אם הוא כבר דיבר איתם אבל הוא המשיך כל כך יפה שאי אפשר היה שלא ליפול, הוא המשיך עם הליטופים האלה.
נוגע ונעלם, ככה, עם האצבעות, נוגע בי, ומרים אותן כל כך חלש שאני לא יודעת אם הוא ממשיך לגעת ואני לא מרגישה או שהוא הפסיק, ובגלל שלא ראיתי, אז גם היתה לי צמרמורת.
אחר כך הוא סובב אותי, לאט לאט, וקצת מהר
אל תפחדי, אני מחזיק
והושיב אותי על המיטה, בלי שאני יודעת באיזה כיוון של החדר, והלך לשים לנו מוזיקה.
לא את השיר הזה, מארק, תחליף
אבל האצבעות שלו כבר היו על השפתיים שלי, וששש, ונשיקה והוא משכיב אותי על המיטה ככה שאני לא יודעת איפה הכרית והופך אותי על הבטן.
אלף פעמים זה קרה לי קודם, אבל עכשיו הוא כאילו הכניס לי את האצבעות אגרוף לבטן, מלטף אותי על הגב ועל הישבן, מרים רגל אחת ומעסה את כף הרגל
אני אוהב אותך
אני מרימה את הראש, ממש חזק והוא מוריד לי אותו על המזרן, וממשיך עם השניה.
מה חשבתי לעצמי, מה חשבתי לעצמי.
מארק, אין לנו הרבה זמן, אני צריכה לחזור
והוא בשלו, עם הכיסוי על העיניים נשכב עלי ולוחש לי באוזן, אז תתקשרי לאן שצריך ותגידי שאת מאחרת היום, כן?
רציתי ולא רציתי, חשבתי על הבנות, חשבתי על אורי חושב עם האצבע מאחורי האוזן, מסביר בתנועות ידיים לזה שמולו איך מחברים חלקים ואיך הראיה במקרו לא מסכנת את הפרטים הקטנים של המיקרו וסובבתי את הראש לצד השני, עוצמת את העיניים בתוך הכיסוי, שממילא עם הידיים המשוכות למטה לא הייתי יכולה להסיר.

ואז הוא התחיל להפשיט אותי.
לוחש לי מלים שכבר שמעתי, פעם ועוד פעם
ובכל פעם מחדש הן מסובבות לי דברים בין המקומות האלה שאתה לא יודע להגדיר מה יש בהם, אם זה הלב, או הלבלב, או הכבד, או אחד מהמעיים, המנומס או הגס
אפשר כבר היה את כל האנשים הבודדים להאכיל בקורט מההברות שיצאו לו מהפה, והם היו שבעים מאהבה, אבל היינו רק שנינו, ובתוך הזכרון שעטף אותי היינו בעולם כבר רק שנינו וזהו.
"רק את, אף אחרת לא מגיעה עד לפה" הוא אומר לי כשהגוף מרשה והאגן שלו מזיז את שלי בעדינות

ושניה לפני שהוא גומר, הוא פותח את הסרט מהר מהר ומקלף את העיוורון מעיניי.
תסתכלי, תסתכלי עלי הוא אומר לי, ואני מתחילה לבכות.

אני יוצאת משם כושלת, עוצרת ליד בית קפה וקונה קפה רותח בכוס ניר, קר בחוץ וכל העולם שלי בתוך הלגימות השקטות האלה, הידיים שלך עדיין עלי, אני מסמסת לו.
אנחנו חייבים להפסיק את זה, אני כותבת מיד אחר כך.
ומוחקת.
מגיעה בלי אויר אל הסטודיו לריקוד של הבנות.
חבורה של אמהות מחכה בכניסה
דיני, התאפרת נורא יפה היום, אחת מהן אומרת לי
ועשית משהו עם השיער, יפה לך.

* * * * * * * *

זאת לא היתה הפעם האחרונה, הייתי מתה שזאת תהיה אבל היא לא.
שבועיים לפני תחילת השנה הלועזית החדשה הרגשתי שהמחזור שלי מאחר.
בהתחלה זה הרגיש כמו למה הדימום לא מגיע ואז הגיע חנוכה, ודסי טיגנה לביבות והזמינה אותנו להדליק נר.
הגעתי אליה לפני אורי והילדים, ישר מירושלים, משפשפת את הידיים מהקור, נושפת אויר לתוכן,
"מה לעשות?" שאלתי אותה
אבל חטפתי בחילה
מהריח של הטיגון, מהפחד שלא קיבלתי מחזור.
מהפחד
מעצמי.
והלכתי להקיא, בשירותים, נשענת על הארון שלהם, מקפלת את הגוף לשניים.
מרגיעה את עצמי שזה לא סוף העולם, זה בטח סתם קלקול קיבה.
"הכל בסדר איתך?" היא שאלה אותי מעבר לדלת, ואני הנהנתי ואמרתי לה שכן, מדמיינת אותה עם הסינר, מנגבת ידיים במגבת, איך אוכל להסביר

* * * * * * * *

היו לי עוד הרבה דברים לעשות, אבל ביטלתי הכל, הודעתי בעבודה שאני לא מגיעה ביום שני וקבעתי תור לרופא.
אחר כך ביטלתי את התור, והגעתי לעבודה כרגיל, מתעלמת מעצמי.

* * * * * * * *

כל מה שאמרתי שאעשה לפני זה, חלף לי בראש לפני שהדברים הסתבכו
ואחר כך, כבר היה מאוחר מדי

מודעות פרסומת