אדם קם בבוקר ויוצא לחווית יומו.
אני אניח את המלים בזהירות, כי לא ידעתי ביום שישי בבוקר שככה אמצא את עצמי מול מסך המחשב במוצאי שבת. חופרת, הופכת, מנסה לכתוב ויודעת.
יודעת – שקטונתי, במלוא צניעותי.
בתוך הסרט התיעודי על יצירתה וחייה של נעמי שמר, שראיתי ביום שישי בצהריים בהקרנה חגיגית בסינמטק על שני חלקיו, מתגלה ונחשף פס קול ילדות שלי, מעין חוט שזור של תווים שרודפים אחד אחרי השני ואי אפשר לגזור באמצע.

זה לא היה לי קל. לא בגלל התוכן, שהיה מרתק.
בגלל גודל המשמעות של קטעים שראיתי בסרט והיו נוכחים בחיי כילדה באופנים מאוד גדולים. על המסך הופיעו ודיברו הילדים שלה, ללי ואריאל, אחותה רותי ספיר נוסבאום, חברות ילדות שלה וחוקרי תרבות שדיברו עליה, ושפכו אור על היבטים ביצירתה, החשיבות הכה רבה שלה וההשפעה העצומה שהיתה לה.
תמונות משפת הכנרת, הקיבוץ בו גדלה שמר, ותל אביב כמו שאני זוכרת אותה מילדותי, ומהר מאוד, בתוך הדוקומנטריות הזאת מלווה בשירים שלא נגמרים של שמר, שמחתי שחושך באולם וכל מה שרציתי זה להפנות את הגב לכל העולם,
ושהסרט לא ייגמר
(וטישיו)

השיר הזה שאני עומדת להשמיע לכם פה הולחן על הפסנתר של נעמי שמר, אבל מילותיו נכתבו על שולחנו של נתן אלתרמן.
תארו לכם שהמלים הן בד והלחן הוא שמלה.
נתן אלתרמן שרטט את הציורים על הבד, ונעמי שמר הניחה אותו על הרצפה בבית, וגזרה ממנו שמלה.
אם כך באמת הם הדברים, בהמון שירים נעמי שמר בעצמה עיצבה את הבד, וציירה עליו,
ואז גם תפרה ממנו את השמלה.

הרוח החושך והמים,  סרטו של יהלי גת
יום ראשון 23-12, 30-12 ערוץ 1 בשעה 21:00

פגישה לאין קץ, מלים נתן אלתרמן, לחן נעמי שמר
עיבוד מישה סגל, שירה רונית רולנד
(הגרסה הזאת לא מופיעה בסרט )

מודעות פרסומת