כשאתה אומר לי שקט אני חושבת על הילדים, ועל מה אספר להם כשהם יגדלו.
ככה הם ישבו לידי, ליד הספה בסלון, זאת הירוקה כחולה שעברה איתנו מירושלים אל הבית הקטן.
אחר כך עטפנו אותה בבד אדום עם פרחים סגולים ועלים בצבע בורדו, ובחורף הייתי מקפלת בקצה שלה שמיכה ישנה שסבתא שלי תפרה מטלאים, וכל פעם הייתי משאירה מחוץ לקיפול את הבד עם הברווזים הקטנים, מחליקה עליו יד עם טבעת אחת.
ליתר בטחון.
יש הר מירון כשאומרים אבא בבית הזה.
עופרי יש לו תנועה עם הראש, מארק, אני נשבעת לך, אף אחד לא רואה את זה חוץ ממני. הוא גורר את הבימבה הקטנה הזאת שלו, עם החיוך התמידי, ואם אני אומרת "אבא"
נגיד, אבא התקשר, או, אנחנו נוסעים לאבא, או
אבא מגיע לבקר
הוא עוצר. אבל כמו בסרט אטי, התנועות שלו רכבת שמשעינה לאחור את העשן שלה, והקצב מתפזר, ואז יש לו מן ניעה כזאת כמעט בלתי נראית עם הראש, אני חושבת שהאוזניים שלו מזדקפות כדי להקשיב
והוא אומר משהו, זה לא שהוא שותק, אבל הגוף כרוי, ככה, לשמוע את ההמשך
וכל פעם אני עוצרת בפנים, חושבת את מה שאני חייבת לילדים האלה.
אולי את הנסיון לחיות איתך בכל זאת. שם, בגשם ובאפרוריות ההיא,
רחוק מכל מה שיקר לי.
או את החובה לקיים בית נורמלי, הגון, אמא, שני ילדים, חתולה
אימצנו אחת אל תשאל, היא היתה על הכביש לפני כמה ימים, ואז רועי התחנן שניקח אותה, ואמרתי לו מתוק שלי, איך נטפל בה אנחנו כמעט לא בבית, מי יתן לה אוכל, מי ידאג שהיא תצא החוצה כשיש לה פיפי וקקי.
והוא הוריד את הראש.
ובלילה, לפני שהם נרדמו, כבר לא היה לי כוח, הוא אמר לי אמא,
אם היא ליד עץ התות שלנו, אם את שומעת אותה שם, תכניסי אותה הביתה, רק הלילה.
מחר נחפש לה בית.
ולקחתי אויר, יוצאת החוצה, היא היתה שם. לא ליד עץ התות, ליד הכניסה לבית, חומה עם פסים לבנים ושחורים, חיכתה שהילדים יצאו אליה, וקראתי לה, פסססס, היא באה, מתוקה כזאת.
מחר אתקשר לוטרינרית להזמין לה תור, וביום שישי אקח אותה אליה, ככה חשבתי.
והם כבר ישנו הילדים אז שוב הראש שלי היה באיך אני אספר להם עליך, כשהם יהיו גדולים וברי אדם
"עם אבא, ילדים, זה לא מה שחשבתם"
ככה אפצח בשיחה,
רגע, ילדים, אני אגיד להם בסוגריים שהם לא ישמעו, אני אגלגל משהו לעצמי קודם, כי אני לא מסוגלת לספר לכם על אבא באמת בלי לעשן משהו לפני זה.
ואני אף פעם לא יודעת מה הוא מספר לכם בעצמו כשאתם איתו.
ובדיוק כמוכם, אני רוצה שהוא יחזור אלינו, יתמקם פה,
ככה אטפח על הצד הזה במיטה, עם היד, בכוח! פה אני רוצה שהוא ישן, עכשיו
הלילה!

אבל בינתיים, ילדים,
זה רק אנחנו, אתם ואני.

* * * * * * * * *

"שקט" אמרת לי אז, זה היה בלילה האחרון בביקור ההוא עם הילדים, הם ישנו על מזרנים בפינה שבין המטבח לחדר השינה, כי הסלון נראה לי אז רחוק וכוכי מדי ופחדתי שלא נשמע אותם ואתה
אמרת הם בסדר, תירגעי וחיבקת אותי, ולחשת לי באוזן את מה שהייתי מתה לספר להם, שאתה קרוע,
כל כך קרוע שאתה חושב לחזור לארץ, ככה אמרת כשהצמרמורת עברה לי על הידיים והצלעות בצורה של גל ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות כי שוב אמרת
"שקט" אבל אז קמת לבדוק שהם באמת בעומק החלום וחזרת אל המיטה
בלי מלים מפשיט אותי מהר, רק את המכנסיים ואמרתי מארק לא.
יש לי יום קשה מחר וחשבתי על המטוס עם הדיילות ואיך הן מושיבות אותי עם החגורת בטיחות לעופרי, וכמה שנמאס לי שאתה מכתיב לנו ככה את סיפור חיינו.
והיית בתוכי, מניע את שנינו, סותם לי את הפה עם ה"שקט" הזה שלך, כורה אוזן אל הילדים הישנים, אני לא אספר להם, איך אפשר לספר דברים כאלה לילדים שלך, גם כשהם גדלים.

מה אני אגיד להם, לא, ברצינות
אבא חיבק את אמא מאחורה, ואמר לה אני מת עליך, דיני, אני רוצה אותך פה, כל הזמן לידי, את הכי טובה שהיתה לי, הכי יפה שאי פעם הסכימה לשכב אתי וככה, כמעט נרדמים שנינו
אתה גומר.

* * * * * * * * *

את הדברים האלה, מארק, אף אחד לא יידע אף פעם, גם לא אתה, ולילדים
לילדים, אני אספר עליך דברים אחרים לגמרי.

בתחילת השבוע חזרנו הביתה, ואז מצאנו את החתולה, עופרי ראה אותה כשהוא פקח עיניים בבוקר וביקש מיד שנקרא לה אבא
ורועי אמר מה פתאום, אבא יש רק אחד
קראנו לה נינה
עכשיו יש לנו תירוץ מצויין למה אנחנו לא יכולים לבוא אליך לבקר,
בגלל נינה.

מודעות פרסומת