בתוך הדיבור שלנו כשעמדנו בתור לאוכל בקיץ ההוא לפני יותר מחצי יובל. כולם התארגנו קודם, אני לא יודעת מה עבר לי בראש והייתי כל כך תמימה אז, נמוכה ממך ביותר מראש, ככה לפחות זה היה נדמה לי.
אני רואה בתמונות מהתקופה הזאת כשאני מעזה להביט, שאתה לא מאוד גדול ולא גבוה ממני בהרבה, אבל הזכרון שיש לי בגוף ממך, מאיתנו, זה שנראית לי אז גדול כמעט כמו אלוהים.
בהתחלה לא זיהיתי את גוון הקול שלך, רק ניסיתי לפענח תנועות שפתיים בלי לטבוע.
בתוך הקצה של הכנרת עמדנו בלילה בתור ההוא לאוכל, זה היה אחרי כמה לילות שישנו בתוך שקי שינה וכולם חשבו רק על המקלחת עם המים החמים ועל לחזור הביתה.
כל מה שידעתי עליך, זה שאתה מירושלים, רציתי לחקור ולשאול עוד ועוד אבל הלב שלי נעלם וחזר לסירוגין, כנפיים של פרפר חוצות את הקו בין חושך לאור, והכל היה נראה לי כמו ריצודים בלב היער מתחת לאקליפטוסים עם התאורה של הגנרטור.
הרעש היה חזק, ניסיתי לשאול אותך משהו והרכנת את הראש, השפתיים שלך לתוך האוזן שלי, 'מה' שאלת בשקט בעומק שלא הכרתי אף פעם לפני זה, כמעט בלחש והפכת את הראש ככה שאוכל ללחוש לך בחזרה את התשובה 'בוא נלך לשבת בצד עם האוכל'
אתה, מארק, חזרת על המלים שלי כמו מנטרה קטנה, העיניים שלך למעלה והשפתיים שאני משתוקקת לשכוח ממלמלות הברה אחרי הברה את מה שאמרתי אני
'בוא נלך לשבת בצד עם האוכל'
אמרת את זה עם נקודה בין מילה למילה, מסתכל למעלה, משתיק את הקולות שבאו מהכיוון השני ומעבר לחורשה של העצים, הלאה עד לכנרת שגם היא לא החרישה בלילה ההוא.
ואז שתקת והסתכלת עלי. הרעש מסביב הפך בלתי נסבל, שני נערים העבירו סיר מלא במרק לצד אחד של עמדת ההגשה, וכמה בנות דיברו בקול,
אולי הכל הסתובב סביבי כי לא ישנו בלילה שלפני זה, כי היום היה ארוך
וכי רציתי הרבה יותר מלגשת לשבת איתך בצד עם האוכל ולא ידעתי את זה
אבל זמן עומד מלכת פעם אחת, ולהרף שאי אפשר להחזיק ביד או לראות, הכל עצר, וחזר והמשיך, אני הלכתי בהוראה שקטה שלך לשבת על אבן סלע ענקית שהבהיקה בחשכה ואתה הלכת להעמיס על צלחת אחת אוכל לשנינו
יש משהו שאת לא אוכלת?
חומוס, אני לא אוכלת חומוס.

* * * * * * * * *

אנשים מכירים במהלך כל החיים שלהם יותר מעשרת אלפים אנשים אחרים, את רובם הגדול הם אפילו לא מתייגים
אני תמיד פוחדת שהילדים ימצאו את מה שאני כותבת אליך.
הכרתי אותך ביום ההוא, ראיתי אותך בבוקר, החלפנו שתי מלים בצהריים כשאתה שכבת מתחת לכמה סנדות וחיברת אותן בחבל, מזיע בתוך הכובע ואני עברתי עם קלקר של מים בין כולם, היינו יכולים להיות בקצה של הגרף בסטטיסטיקה ולא לראות אחד את השניה עוד לעולם, אבל אחר כך נתקלתי בך בתור.
הייתי עייפה ובוערת מתשישות כמו שבוע לפני שמתחילים הלימודים בשנה האחרונה בתיכון, ועד שהגעת לשבת לידי עם הצלחת לא הייתי מסוגלת להכניס אפילו רבע פירור, רק רציתי לשאול אותך שאלות ולשמוע אותך מדבר, ולספר לך סיפורים
ולהחזיק לך את היד.

אבל התביישנו, אז לא נגענו.
התביישנו ובפנים הבטן התהפכה לי
ואמרת את חייבת לאכול, זה היה יום קשה, גם היית בשמש לא מעט, לפחות תשתי משהו ואני הסכמתי לכוס עם התה הממותק שהנחת לי ביד ואמרתי לך אז, תמשיך לספר
ורציתי לשמוע על אמא שלך, ואבא, שנפגשו בניו יורק
ועל אחותך הגדולה, שאתה קשור אליה מאוד
על הפסנתר, איך אתה רב איתו ומשלים, כמעט תמיד בלילה כשכולם ישנים ואז אתה חייב לנגן חלש כדי לא להעיר אף אחד בבית.
החברה שהיתה לך וזה נגמר. חיוך. 'אם אהבתי אותה? אני חושב שכן, אבל זה נגמר.
ומה איתך, יש לך חבר?'
לא, הסמקתי בחושך.
'היה לך?'
לא, כבר לא הסמקתי.
'מישהו נישק אותך פעם?'
די, הורדתי את הראש ושיחקתי עם המזלג בגבינה הלבנה, תשאל שאלה אחת שהתשובה שלי תהיה עליה כן.

* * * * * * * * *

באוטובוס לא התאפקת ונישקת אותי בפעם הראשונה, אתה זוכר את זה?
עלינו אליו ביחד, לנסוע עד תל אביב ומשם לפיזור נוסף
היה מאוחר בלילה, ותוך רבע שעה של נסיעה כל האוטובוס ישן, אתה הלכת על הידיות מעל כל הציוד מהחלק האחורי של האוטובוס, שם ישבת עד למושב השני, שם ציירתי על האדים שבחלון, סופרת את הקווים של הכביש, מנסה לכבות את הבטן
"תפוס?" שאלת ומשכת למטה את התיק שנח על הכסא
והתיישבת

* * * * * * * * *

אנשים פוגשים עשרות אנשים בחיים שלהם, הם לא עושים רשימות, כי את הרוב הם בעצם שוכחים.
בודדים, אם בכלל נתפרים להם על הגוף
השפתיים שלנו זזו כאילו במקרה ונצמדו במגנט
הייתי בת פחות משמונה עשרה וכל הריחות שבעולם נשאבו לתוכי,
חיפשתי את היד שלך, ואז את השניה, וליטפתי את הלחי הימנית, ואז את שתיהן, אתה חיבקת והרפית.
הייתי נבוכה ללטף את הלחי הדוקרת שלך, אבל עשיתי את זה והיה לי נעים.
הסתכלת עלי כמעט תוקף עם המבט ונישקת אותי שוב
אחר כך עצמתי עיניים , חיבקת אותי והסתכלתי מחלון האוטובוס שדהר דרומה
הירח היה ענק

* * * * * * * * *

אף פעם לא בדקתי, סטטיסטית, כמה אנשים התאהבו פעם אחת ככה שהעולם התהפך עליהם, ואחר כך נכנסו להריון, העמיסו משקל על הגוף ונטלו חלק בפלאי הבריאה האלה שהולכים איתם אחר כך כל החיים.
גם לא ראיתי שכתוב כמה שדות של פרחים בתוך הלב נשרפו מזה.

* * * * * * * * *

אתה חיבקת אותי, סובבת את הראש לכיוון הנהג, לראות אם מישהו מסתכל עלינו, כל האוטובוס ישן והנהג בהה בפסי האור שתאורת הדרך הנחיתה על השמשה הקדמית
הצמדת יד חמה אל המצח שלי

'תנסי לישון עד תל אביב, טוב?' לחשת לי באוזן וחייכת מצביע בשמאלך על הציור שציירתי עם ימיני על החלון כמה דקות קודם, ועכשיו הוא התחיל להיעלם

'את באמת מציירת על כל דבר, מה?'

את השאלה השניה כבר לא שמעתי.

* * * * * * * * *

סטטיסטית אנשים מתאהבים שלוש פעמים בחיים שלהם, על פני אורך החיים.
היד שלך עטפה אותי ככה שלא ידעתי מי מבין שנינו הוא הבד
ומי המחט עם החוט

הכרתי אותך בקושי כמה שעות, אתה הראשון שנישק אותי, נרדמתי עליך עד תל אביב
בטוחה שאתה לפחות שלושה אנשים.

מודעות פרסומת