מאחורי הדלת הפעורה של הצרכניה, שבדרך כלל היא סגורה ונפתחת רק כשנכנסים אנשים לקנות, בקיץ כדי שהמזגן לא יברח ובחורף כדי שהחום יישאר, אני רואה את בועז מבצבץ עם ברק השקיות שהוא אוחז בידיו.
מה המצב, מה חדש, איך את מתאקלמת עם הילדים, הלית אומרת שהיא רואה אותך עם הפיאט רצה על הכביש, לא מוותרת, ואת נוסעת כל יום לירושלים.
"מגהצת" אני שולחת לשון בלתי נראית
"מגהצת, מה זה מושג חדש?" הוא מרכין אלי את המבט הממושקף שלו ואני בוחנת מקרוב את הנמשים שיש לו על הפנים "את גיבורה" הוא לוחש כשהוא מסדר את המצרכים שלו במיון קפדני, ירקות מעל הירקות, הקשים מלמטה, הגבינות מתחתיהם, אני גיבורה, נוזל לו זמן מבין האצבעות ואני גיבורה.
ומתחשק לי פתאום לכופף לו את היד לאחור, כמו שהייתי עושה כשהיינו ילדים, כמו פעם, כמו לפני שנים.
מרוטה מהעמדת הפנים הזאת איתו עכשיו, כשאנחנו אנשים מבוגרים אני אומרת קשה לי, זה קשה.
אבל רק בלב.
וחוץ מזה, אני שונאת שהוא אומר לי "גיבורה" וכשאני אומרת לו את זה, אני מעבירה לו על הלחי צנצנת קרה של ריבה בדרך לסלסלה לפני שאני מבקשת חשבון.

הייתי תופסת לו את היד, זה היה בדרך כלל בדרך חזרה מבית הספר כשהיינו מדברים על שיעורים או העבודות או מרכלים על המורות של השכבה ועל המורה לאנגלית והוא היה אומר משהו שמעצבן אותי, הייתם צריכים לראות אותי משליכה את התיק על הרצפה ומתנפלת עליו, משכיבה אותו אל האדמה הלחה ומרתקת לו את האיברים.
כמו חיה.
מארק היה אומר תמיד, שאפילו שהילדים נולדו בירושלים, ושהם שלי ושלו, נראה לו שיש איברים בגוף שלהם ששייכים לבועז ולאבישי
ושבאיזשהו אופן, לעולם לא אהיה רק שלו
אחר כך הייתי שוכחת את זה, וחושבת שבגלל זה הוא לקח אותי כל כך רחוק מהמושבה.
כי בירושלים באמת הייתי רק שלו בשבילו.
אבל עכשיו גם את זה אין לי, רק אני והילדים
הוא לא פה, הוא לא פה. ובועז פה מולי מנצל את זה שהמוכר של הצרכניה יצא להביא דואר, וכמו פעם כשהיינו ילדים חופר בתוך שקיות החלב כדי לחפש, אולי נפלו ביניהן שקיות של שוקו, ובין שקיות החלב, הן יותר קרות.
חורף עכשיו, אני מחווה לכיוונו תנועות עם השפתיים מאחורי הגב של רפי שחוזר לעמדת הקופה.
והזמן שלי בשעון החול הולך ואוזל אני חייבת לרוץ לאסוף את הילדים מההורים שלי.

* * * * * * * * *

בשבת, הוא תופס לי ביד ליד המכונית, פותח את הדלת ומעמיס לי בשקט את השקיות אל המושב הקדמי.
"בשבת באים אלינו חברים, גם כמה מהתיכון, ומהצבא, האח שלך יהיה, הוא לא סיפר לך על זה?" הוא מניח יד על השקיות וטורק עליהן את הדלת כמעט בדממה
"ואורי גם,"
אני שותקת, משהו לא נראה מתגלגל החוצה ממני אל הואדי שמאחורי הצרכניה, מי הגשם מהסערה האחרונה מפכים בו ואני לוקחת אויר.
"תכיני עוגה ותבואי עם הילדים,"
אני לא אומרת כלום. נכנסת אל האוטו, ואחרי שאני מסתובבת הוא מסמן לי מבחוץ לפתוח את החלון.

* * * * * * * * *

אני חושבת על מארק שנסע חזרה ללונדון לפני עשרה ימים אחרי ביקור קצר, והופכת ביד שערות סבא בלתי נראות של פרח, איך אספר לו הכל, הוא כבר לא חלק מהחיים שלנו אבל כשהוא מגיע לביקור השמיים מתחברים עם האדמה, הילדים נבלעים בתוכו ואני לא יודעת להבדיל בין יום ללילה מרוב אושר
אני גם לא רוצה לספר לו וזה חזק ממני לפתוח מחברת במיוחד בשבילו
להדביק שם ציורים לא ברורים של הילדים ולצייר לו את המחשבות שלי, אפלות מתקדרות עננים כבדים מעל קו אופק, זה דבר אחד איך הכל קורה ושונה ממנו לגמרי הדרך שבה אני מגוללת את הסיפור
אבל הילדים ואני נפגוש אותו שוב רק בעוד חודשיים וחצי, ואלה החיים שלי ושלהם
יש לחוות אותם. עכשיו.
נגיד את זה כך, נכתוב את הדברים אחרת
היד שלי נפתחת וקווים לבנים קטנטנים של סבא סביון דמיוני מתעופפים דרך החלון החוצה,
אני מבחינה בסימון היד של בועז ועוצרת

"סתם," הוא אומר, בתנועת ביטול של היד, "אל תביאי כלום.
תקחי איתך את הילדים ותבואי,"
אני גולשת עם המכונית לאט צופה בקווים הקטנים נעלמים בטלאי ענן אחד ענק גולש לתוך שדה ירוק בקו האופק
"נארח אותך כמו מלכה"
אני נוסעת לאט, מקשיבה לו בלי לענות, לכיוון הילדים שמחכים לי.
חיוך חוצה לי את הפנים.

מודעות פרסומת