אבישי מניח מחט של פטיפון על התקליט של אמריקה בזמן שאני מזכירה לו דברים מהתקופה של הצבא ואומר לי תוך תנועת ריכוז שתמימות צריכה להיות השם השני שלי בתעודת הזהות, ואני עוצרת את עצמי מלהגיד לו שזה כל כך לא באמת, לא כמו שנראה לו.
אחר כך אני מרגישה שהדברים שקופים, חלקי תמונה זזים אחד מעל השני, עושים את דרכם כמו שיח קוצים שניתק משורש האם שלו ומתגלגל על פני הערבה ליעד לא מוגדר, אפילו שם אין לו לשיח.

* * * * * * * * *

אבל בבוקר הזה שהיה השמש יצאה לכמה שעות ובועז התקשר לודא שאנחנו באמת באים מחר, הילדים ואני, הוא אמר לי את יודעת שעד יום ראשון לא ירד גשם, ויהיה אצלינו מחר מאוד נעים ומעניין, את תיקחי את הקטנים ותבואי נכון?
גם דסי תהיה, אני מהדקת את האצבעות סביב השפופרת של הטלפון, ועוד כמה אנשים שהיו אתנו בבית הספר, וכאן הוא הדביק את המילים בזהירות, חושש מהתגובה שלי אמרתי לך שגם אורי יהיה, נכון? הוסיף במהירות, כמו חיה שמתחמקת מאויב בלתי נראה בין האבנים בוואדי, אז אלה והוא נפרדו, והאוזניים שלי מזדקפות אבל אני לא מראה לו.
אז הם נפרדו, אני חושבת לעצמי בלב בשקט, לי זה לא אומר כלום, ומתחת לחדר הדרומי של הלב אני יודעת, אני לא מבינה למה הוא מספר לי את זה, מה זה קשור אלי.
נעים ומעניין הוא אמר.
התכוונתי ללכת, באמת שהתכוונתי.

וזאת הייתה שבת יפהפייה, אחרי כל כך הרבה ימים ולילות ושבתות גשומים לפרקים שהייתי בבית עם הילדים כששבתי מיום העבודה, ובבקרים דילגתי מעל השלוליות בדרך לעבודה, ולפני זה לקחתי את הילדים למעון ולגן, ופתאום בשבת הזאת הכל בחוץ היה נוצץ ומבריק וחגיגי, התנהלתי עם העגלה ועם עוגה שבסוף כן הכנתי מוקדם בבוקר, ונשמתי קצת יותר טוב את החיים המתרגלים את עצמם, עופרי יושב בתוכה ורועי אוחז בה בימינו ועוזב לסירוגין כמו רקדן סטפס, מלכסן את גופו לתוך השלוליות במגפיים, מסרב לוותר על העונג המצהיל ומפיק מפיו תרועות שמחה.
החד הוריות לומדת את מקומה ביני ובין הילדים, וכבר לא מרחפת כמו ענן יתושים טורד מעלי ומעליהם, בעיקר רועי שכבר לא שואל בכל בוקר איפה אבא ומתי הוא יחזור כי לאט לאט מוצאת ההכרה שכל הזמן חגה מעליהם, להקה של ציפורים מחליפות צבעים, שטיח לרבוץ עליו לרגליהם, שמסמן את אבא בלונדון ואמא פה, איתם. ורועי מדקלם שאבא בלונדון, הוא אפילו לא מבטא את המילה כלשונה "לודון" הוא אומר כמו ילד העולם הרחב, ומבטא את המילה המושאלת כאילו שלונדון נמצאת על הירח.
והבית של אמא ושלהם היא כדור הארץ.
והוא אוחז בעגלה בטבעיות כשעופרי יושב בתוכה, כאשר אנחנו נכנסים לתוך שביל הגישה של הבית של בועז, שפסלי הגמדים עומדים בשני צידיו כמו שתיכף יתחילו לזוז בעצמם, וילוו אותנו אל תוך הבית ועופרי, שזה עתה החל ללכת יושב בעגלה זקוף ורציני, עוקב בעיניו הגדולות אחרי אחיו הגדול שרץ ישר לידייו הפשוטות של דודו, שכבר הגיע מהעיר הגדולה עם זוגתו והוא מלטף את ההדפס שעל החולצה, מניח בזהירות את כוס היין לפני שהוא מניף את רועי באויר.
אני מחייכת בעווית של הקלה, בכל זאת אני לא לבד איתם, הלית ממהרת לשלוף את עופרי מהעגלה, מתירה את כל הקרסים שמבטיחים אותו בתוכה, לוקחת אותו, ומשעינה בטבעיות על אגנה כאילו כבר יש לה ילד משלה
זה בסדר שאתן לו שוקולד? הוא לא יתלכלך, אל תדאגי.
אני מנתקת את התיק העמוס באביזרים של תינוקות והמחברת שלי, המחברת הירוקה עם הפרחים הוורודים שמאז שנולדו הילדים, אני לעולם לא מסתובבת בלעדיה.
אפילו ביום שעופרי היה חולה עם חום ממש גבוה והיה הכרח לקחת אותו למיון המחברת הייתה אתי. וכשהרופא, איש עם זקן מטופח מנותק מפאות לחייו במבטא רוסי כבד, שאל אותי מה אני עושה אמרתי לו שאני כותבת, ומציירת, הוספתי במהירות, את המבטים שלו, את התקדמות הזחילה והצעדים כשהוא אוחז בספה האדומה שבסלון, את ההתחלות של המילים ומה היה לו ביד כשהוא אמר אותן, ותנועות הראש כלפי מעלה כשהוא מחפש מטוס בשמים, לא כזה שעושה רעש, הוספתי ברצינות מופרזת, מרעש של מטוסים הוא ממש פוחד, והנמכתי את הקול כמעט לאפס, והוספתי שכשאני כותבת אני נושמת בעצמי את הנשימות של האנשים שמסביבי.
גם של הילדים, אבל לא רק.
וכשאני מציירת, היד שלי התרוממה באויר, השניה החזיקה את עופרי צמוד אל הבטן שלי,
כשאני מציירת אני לוקחת אתי את האנשים סביבי לעוף.
את השם של מארק, אביו של הילד אמרתי בלי קול,
אבל הרופא התכוון ל"במה את עוסקת?" עם סימן שאלה בסיום, מה העיסוק שלך וענן אדום חלף לי על הפנים, כך לפחות היה נדמה לי כשניסיתי להשיב רכבת למסלולה מספרת בענייניות שאני מוכרת בחנות ספרים, ספרים חדשים ויד שניה, והוא כתב את הדברים לצד הסימפטומים של העין הסגורה של עופרי.
יצאנו משם מצוידים בבקבוק עם סירופ בצבע ורוד שראיתי, אני ראיתי בעיניים שלו שלא יהיה פשוט להפציר בו לבלוע את התרופה הזאת, אבל שהיא תחסל אחת ולתמיד את הדלקת המטרידה והעיקשת הזאת, וכל הסאגה הזאת של הביקור החפוז בחדר המיון, התבררה כמוצדקת.

עכשיו היינו כבר בתוך הבית המואר של בועז, ויכולתי להרשות לעצמי לשבת שם על הספה עם כוסית של יין אדום ביד, כשסלון והחצר מלאים באורחים מרובים במידה, המחברת הייתה לי על הברכיים, כי היה הכרח באוויר שאכתוב, ואצייר ובאמת היו לי כמה מילים מסתדרות בשורה ליד צורות אמורפיות ששקדתי הרבה על הובלת העט השחור כשציירתי אותן, וכשסגרתי אותה, מרימה עיניים מוסחות אל המתרחש שכחתי על מה היה לי חשוב כל כך לכתוב.
אחר כך היה אור בהיר בגינה, וממקום מושבי על הספה ראיתי את עופרי עובר מהידיים של הילית אל הידיים של דסי שהגיעה עם אמיר, החבר החדש שלה שלימים יהיה בעלה ואבי ילדיה, אבל ביום הזה היא עוד היתה רווקה מילדים, משוחררת מעול הקימה, ההאכלה והכביסות האינסופיות, והיא הסתובבה עם התינוק שלי על הידיים שלה והייתה יפה ומפיצה אור מהאושר שהציף אותה, בצד ימין של הגוף קינאתי בה על האהבה החדשה והסערה שיש לה בתוך הבטן בודאי, אבל לא, אני חושבת שהייתי גאה כל כך על עופרי בטוח בין הזרועות שלה, מחייך, צוחק לדגדוגים מושיט ידיים לקצה של לחם שהיא מגישה לו.
המשכתי לשבת על הספה עם היין והמחברת שלי, מחבקת את רגע החופש הזה, המוזיקה טפטפה מלמעלה וכשהצלחות שקשקו בדרך לגינה של בועז והלית, ורועי תפס לי פעם אחת בקצה המכנסיים, זה היה אחר כך כשיצאתי החוצה , בידיים מלאות בחול מהגינה, הסתכלתי פעם אחת אל השמיים, שהצבע שלהם היה ברור עם הקווים התפוחים של העננים שהודבקו שם מתוך סרט וחשבתי שעוד מעט שוב יהיה לי טוב, ושוב הלכתי אל המחברת, שנשארה על הספה כדי לכתוב בתוכה משהו קטן, ואחר כך לא מצאתי אותה.
וכבר הצטערתי שהוצאתי אותה מהתיק, ואחרי הרבה זמן, כשמצאתי אותה,
לא הצטערתי שהוצאתי אותה מהתיק בכלל.

ואז התחיל להיות מאוחר, ובדרך עם שניהם אל הכניסה של הבית, אוספת את הנעליים שלהם, והמעיל, והמשחקים שרועי לקח איתו שנסעו בעגלה כשהגענו מהבית, גיליתי שגשם החל לטפטף ואורי פגש בעיניים שלו את שלי במבט שהיו בו חיים שלמים, והציע לקחת אותנו, אותי ואת הילדים עם העגלה באוטו שלו, ורציתי כל כך להגיד לא אבל רועי הקדים אותי וקפץ משמחה "כן, כן! רוצה באוטו של אואי" כי גם איתו ההיכרות הפכה פתאום לארוכת שעות, וברורה מאליה.
לפני שהגשם החל לרדת, והאנשים עוד היו על הדשא עם צלחות של אוכל, ומילים וחיוכים שהיה נדמה שלא ייגמרו לעולם, אורי ניגש עם רועי אל המערכת, שרמקוליה הוסטו לכיוון הגינה ורועי בחר עם אורי תקליט שהוא אוהב, משייט בידו הקטנה על הספרייה המסודרת של בועז והילית, מנסה להוציא, נעזר בכף ידו הבטוחה של אורי את האלבום של יוני רכטר ואבנר קנר עם השיר על דוד ירח בשמיים שהוא נורא אוהב , ומכיר בעל פה את המילים אם כי כמעט אף לא אחת מהן הוא הוגה נכון, אבל היה לו רגע של נחת זחוחה כשהוא ישב בסלון, מאזין לשירים בשקט, מחפש עם המבט את התמונות שאך נתלו על הקיר
כל האורחים היו עדיין בחוץ.

עכשיו אורי הרים את התיק שלי, והניח אותו על העגלה שאותה הסיע עד למכונית שלו, ובמיומנות שאין להתבייש בה, פתח ביד אחת את הבגאז' של האוטו, וסידר שם את העגלה בידיים שיודעות את המלאכה.

את התיק אורי הניח על המושב הקדמי אחרי שהתיישבתי מאחור כשעופרי בידיים שלי, ורועי מרוב התרגשות אפילו לא התיישב, הוא התעקש לעמוד, ולהחזיק בין שני המושבים הקדמיים, כדי לראות את האוטו גולש בגשם, בשקט בלי לחיצה על הגז עם המגבים הפועלים שהילכו עליו חריקות של קסם, בדרך אל הבית שלנו מהלך עשרות ספורים של מטרים מביתו של בועז.
כשהגענו לבית שלנו, ארגז המטען שוב נפתח, והעגלה יצאה מתוכו ונפתחה באחת על המדרכה, נוסעת "מהר-מהר, שלא תירטבו" אמרתי לילדים, מחזיקה את עופרי בידיים, מסוככת עליו שלא יירטב, ומושכת את רועי ביד השנייה, מניחה אותם בכניסה עד לתוך הבית. אורי יצא אתנו מהאוטו נוהג את העגלה עד לכניסה המקורה של הבית, מחזיק את התיק מעליה.
ושם, המפתחות ביד שלי אנחנו מנפנפים שלושתנו לאורי תודה ושלום ונועצים עיניים באוטו המסתובב להתרחק.

ובתוך הבית אני מפרקת את התיק, ומכניסה עצים לאח ויחד עם רועי כמו שהוא אוהב ובזהירות מדליקה את האש, ומבקשת מהם לשחק לשעה קלה עד שיתחמם המרק שהוצאתי מהמקרר. ועוברים הדברים הרגילים, הטפטופים הקצובים שמכניסים אותנו לשגרה, זאת ששומרת עלינו מכל רע
תיקים שאני מכינה להם למחר, ומקלחות.
ורק אחרי שאני משכיבה אותם לישון אני מגלה שהמחברת איננה.
טלפון לבועז "תגיד לי ששכחתי אצלך את המחברת הירוקה שלי"
"דיני, על איזו מחברת את מדברת, הלית" אני שומעת אותו קורא לה "ראית פה מחברת שדיני השאירה?"
והוא מהסס לתוך האפרכסת "כל החפצים שלך היו בתוך התיק שהבאת"
ואני מסתבכת בין המילים שאני מעבירה בראש ואלה שאני מרשה לעצמי להגיד.
העגלה הייתה בבגאז', באוטו של אורי, והתיק היה אתי במושב האחורי,
"אולי תתקשרי אליו ותשאלי אותו."
שתיקה.
נשימה.
"לאורי? מה המספר שלו?"
והוא מכתיב לי.
אבל עוברים כמה ימים עד שאני מרהיבה זנב נוצות של אומץ להרים שוב את השפופרת ולחייג את המספר, ללחוץ אותו על המקשים אחד אחד כשכל לחיצה מחישה את הפעימות שהלב שלי יכול היה לעמוד בהן.
וזה היה בערב.
בעצם לא – למחרת.
לא.
שבוע אחר כך.
בפעם הראשונה לא הייתה תשובה.
בפעם השנייה הוא ענה לי.
"דיני, טוב לשמוע אותך, אני באמצע משהו, חוזר אלייך תוך דקה"
דפיקת לב.
אחת.
הוא חוזר אלי.
יש לו את מספר הטלפון שלי, מאיפה יש לו אותו?
הלב המיטלטל מלווה את תנועת משיכת האפרכסת שלי לענות, רק שהילדים לא יתעוררו, אני מתפללת בלי קול כשהוא אומר פנימה
"מה שלומך?"
"טוב. ושלומך?" המילים שלי זהירות.
"מצוין, היה כיף לראות אותך בשבת,"
שתיקה. המחברת שלי, אני לא אומרת כלום, אולי הוא לא יודע על מה אני מדברת ואז אני עושה ממני צחוק.
אבל אני שואלת, מודדת את המילים, מסדרת אותן שייראו לי יפות, החומה הבצורה של ההחלטה טרם הידיעה. פורשת אותן ומנערת בגדים לתליה על החבל בחוץ.
שיתייבשו בשמש אחרי הכביסה. אחר כך אני אוריד ואקפל.
היא לא שם, אין לו מושג איפה היא.
הוא עוד לא עונה, אני עדיין לא שאלתי.
המחברת שלי שכל הנשימות של האנשים שאני אוהבת מצויירות בה.
עם המלים.

ואז אני שואלת אותו, "על החיים ועל המוות" שילדים אומרים לפני שהם קופצים לתוך בריכה עמוקה.
"תגיד, ראית את המחברת שלי?" אני מסבירה לו מההתחלה. בתנועות ידיים כשאני מדברת איתו בטלפון וכל העולם חוץ מתנועת הנשימות של הילדים בחדר השני עוצר.
"יש לי מחברת שאני כותבת בה הכל, ומציירת, מחברת, היא ירוקה ויש עליה פרחים ורודים , היא נורא יפה, וקטנה ושקטה " סומק מציף אותי כשאני מתארת אותה כמו היתה אחת מילדיי.
ואז אני שומעת אותו חושב,
"אני לא זוכר, תני לי ללכת לאוטו לשנייה לבדוק"
אבל בינתיים הוא מחפש את המפתחות של האוטו ובזמן הזה הוא הולך עם הטלפון ומבקש ממני לספר לו על הילדים, "ספרי לי מה שלום רועי ועופרי" הוא הוגה את שמות ילדיי כך שאת הוו'ים השקטים שמסמנים את החולם בתוכם אני שומעת.
ואני מספרת לו נסחפת לתוך המקום החמים שאני מרגישה בו נוח להרים רגליים על השולחן בסלון, אני מספרת שרועי גאה בעצמו על זה שהוא גמול כבר מטיטולים, ושיש לנו שכנים חדשים שהילדה שלהם משחקת אתו מאוד יפה, והיום אחר הצהריים הוא הלך אליה והיה אצלה לשעה קלה. אני נשארתי בבית עם עופרי והגיעה הגיסה שלי לשתות אתי קפה, גם לה יש תינוקת בגיל של עופרי "דורית, האישה של איתן, אתה מכיר את איתן, האח השני שלנו?" בטח שהוא מכיר, הוא מכיר את כל המשפחה שלי ואז אנחנו עוברים אליו, אל הספר שהוא קורא עכשיו והעבודה שלי כי אמרתי לו כבר לפני זה, כשנפגשנו בשבת שאם יש ספר שהוא רוצה הוא יכול להגיד לי ואשמור לו בצד, בחנות.
והוא אמר שהוא חייב לראות אותה, את החנות שלי, כשיגיע לירושלים.
ושהוא קורא עכשיו בפעם השניה את "מר אל כאן אנה"
ואני מחייכת. ונרגעת, והרכות שבשיחה איתו מתפשטת לי בכל האברים, שכחתי כמה זה נעים לי ככה לשוחח ולהתפתל אל תוך המילים כמו רקדנית על במה, אבל בלי המוזיקה ובלי התנועות והאיפור והתלבושות, ובכל זאת כשהוא מבקש לנתק שוב, כי מצא את המפתחות והוא רוצה לגשת למכונית כדי לבדוק עם המחברת שלי נמצאת בתוכה אני מרגישה כמו פרפורמרית שיוצאת למנוחה אל מאחורי הקלעים, עד שתסתיים ההפסקה והמופע ימשיך.
בתום הפסקה של כעשר דקות נשוב אליכם, אבל לפני זה אמרתי לו "אורי, אני אצלצל אליך בחזרה, כי בזמן הזה שאתה תחפש את המפתחות בתוך האוטו שלך אכנס למקלחת, ואז, כשנדבר שוב, אשב עם הרגליים על השולחן הקטן וכוס של שוקו ביד שלי ואתה תספר לי שמצאת את המחברת."
וכמעט שאני לא שמה לב, כי השפופרת כבר בדרך אל העריסה שלה הוא אומר לי, כאילו בלי קשר לפני הפרידה הזמנית של חוט השיחה "דיני, את יודעת שאני כבר לא נשוי לאלה" ואני מצמידה את השפופרת חזק אל אוזני, לא להפסיד אף נשימה או מילה שלו. את השם שלה הוא הוגה במלעיל, וזאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותו מזכיר אותה.
ושוב אני תוהה למה הוא מספר לי את זה, אבל אין לי עוד מה להגיד עד שאחזור אל השיחה אחרי המקלחת.
ואנחנו מנתקים, אני בוהה בדמויות השקטות של פרקליטי אל איי על המסך מולי נעות בשקט עם הלחיצה המשתיקה מקודם על השלט והגוף שלי מרגיש מוזר, כאילו שקורה לו משהו.
והוא לא יודע את זה.
אחר כך אני נכנסת להתקלח, אני עושה את זה ממש מהר כדי להספיק ולחזור אל הספה בסלון, עם השוקו ביד שלי ולהתקשר אל אורי מכורבלת בשמיכה ולשמוע שהמחברת ביד שלו, ובשבוע הבא הוא כבר שוב אצל בועז, הם הלא חברים כל כך טובים, ובועז ימסור לי את המחברת.
אבל אני יוצאת מהמקלחת, וממהרת להתקשר, ואחרי שני צלצולים אורי עונה ואומר לי בקול קצת עצוב "דיני אני כל כך מצטער, לא מצאתי אותה, אולי אבוא לעזור לך לחפש אותה."
"לא, זה בסדר," אני אומרת ומעזה לשאול אותו מה דעתו על שוקו חם ואנחנו ממשיכים ככה עוד כמה דקות בתוך שיחה חמה וסמיכה שאני לא רוצה שתסתיים.
וכשאנחנו מנתקים בסוף לפני הלילה טוב שמתארך, אני לא יודעת אם להיות עצובה שהמחברת איננה או לשמוח, כי עכשיו איזה קשר בלתי אמצעי נקשר ביני לבינו,

עד שיוכרז סופית ובאופן רשמי על אובדנה של המחברת שלי.

מודעות פרסומת