וכך כתבתי לך ביומן:
אפשר תיאורים כאלה או אחרים, בלילה אני מתיישבת על הטלפון, לא מתיישבת ממש עם כל הגוף, רק מסתכלת עליו, עושה סיבובים ליד בסיס האם שלו, איפה שמתי את הפתק הקטן, קרוע בקצוות כמעט בצורת לב ורשום לי בו מספר הטלפון של המערכת שלך בטלויזיה, איך הם קוראים לזה שם, דסק.
דסק?
כתוב בכתב ידך המחודד למעלה ומעוגל למטה עם סלסולים כאלה שאני בטוחה שאתה לא מתכוון אליהם ולידם ציורים של הילדים, קשקוש לא ברור של עופרי, קווים בתוך קווים באדום, ומן קו שדומה לאות "ל" חוצה אותם בירוק, כמו חתימה – מעניין למה הוא התכוון.
הציור שנמצא מחוץ לציור הזה של עופרי ומתחת למספרי הטלפון (שנים כתבת לי שם, ליתר בטחון) הוא מעין גוף ירוק עם ריבועים משוחים עליו, כאלה שהתאמצו מאוד שלא לצאת מהקווים, וארבע רגליים יוצאות ממנו, הם נראים יותר כמו עלים של פרח בין הגוף הירוק, צב נינג'ה כתוב ליד היצור-פרח הזה ומתחשק לי להעיר את רועי כדי לשאול אותו איזה מהציירים הוא צייר, דונטלו או מיכאלאנג'לו, ואני לא עושה את זה.
אני חושבת על סוף העולם. מה אם.
מה אם מגלים שיש לי איזו מחלה סופנית וברור שלא אוכל יותר לטפל בילדים,
חיידק נורא מתפשט לי ליד הלב ומאיים לכבוש אותו או משהו אחר מתוך הגוף שלי, הרבה יותר נורא בודאי, כמו מחלה קשה של התפשטות תאית מוגברת במקומות שונים בגוף.
ברק מפלח את הוילון של פינת האוכל הקטנה שלנו ואני נדרכת להתהפכות של הילדים במיטות שלהם,
גל של הקלה עובר בתוכי, הרעם המתגלגל שבא אחריו נחלש ושוב שומעים את רחש הטלויזיה ברקע. שקט שקט.
לאישה שיושבת בדסק ועונה לטלפונים במערכת כשאתה עובד קוראים דילייני, ויש עוד אחת, איתה לא דיברתי מעולם בטלפון, קוראים לה אמילי, וכשביקרנו אותך בפעם הלפני אחרונה ולקחת אותי עם הילדים למערכת, הצגת אותנו בפניה, "אמילי" אמרת לה "איי וונט יו טו מיט מיי וויף, אנד דיז אר מיי קידס, דיס איז עופרי," הנפת ילד נבוך שכבש חיוך, "אנד דיס איז רוי," לא רועי, כמו בהתאמה כשאנחנו קוראים לו בשמו, רוי, באנגלית
כמו לירוי מפיים,
איי וונט יו טו מיט מיי וויף, אמרת, ולי התקפלה חיה דמיונית בתוך הבטן.
אחר כך שאלתי אותך איפה דילייני, היא תמיד נחמדה אלי כשאני מתקשרת ואמרת שהיא בחופשה.
והלכנו לאכול גלידה.
עכשיו לילה, אני עוברת ליד החלון כמו מישהי שגונבת את העלטה מבחוץ, מאוחר כבר ואני רוצה לדבר איתך
אני רוצה לספר לך כבר בטלפון שהכרתי מישהו.
לא בדיוק הכרתי.
זה אורי, אורי שאנחנו מכירים שנינו מפעם, אני יותר ואתה קצת פחות
חצה את המסגרת שלי ושל הילדים ועבר בתוכה,
כמו שזה עכשיו, נראה שהוא רק הציץ פנימה, הראש הבלונדיני והמגולח שלו מחייך אלינו חיוך כחול וחם, ואנחנו, הילדים ואני, אורחים לרגע במקום הזה הזמנו אותו להיכנס פנימה.
אולי זה בראש שלי,
אולי זה לא נכון,
אבל עכשיו, כשהמחברת שלי כלואה בין המכונית לבית שלו זה הלילה השני (בוא נסכים שנינו, שאני לגמרי לא לוקחת בחשבון שהיא נשארה אצל בועז בבית), וכל עוד היא לא בידיים שלי, אני מוצאת את עצמי מחכה לשיחת טלפון ממנו,
אולי הוא יגיד לי תשמעי, דיני, לא מצאתי את המחברת שלך, אני מצטער, באמת.
ואולי הוא יתקשר ויגיד לי בקול שלו, שאני לומדת תדר תדר עם החיתוך החד מעוגל שיש לו בדיבור,
"יש לי הפתעה בשבילך."
זה יהיה בדיוק עשר דקות אחרי שהילדים יירדמו, אפילו אהיה כבר רחוצה ונקיה, כי הספקתי להתקלח איתם לפני ארוחת הערב.
הכביסה תהיה מקופלת על הספה האדומה הקטנה, ואני אלחש אל השפופרת "תדבר, אני לא עונה כמה דקות, רק מקשיבה כי אני נכנסת אל החדר לסדר את הבגדים של הילדים במגירות, ואני לא רוצה להעיר אותם"
והוא יקלח אל השפופרת דברים מפעם, ומהיום וישאל "יצאת כבר?"
אני אעצור לרגע, עיגולים חמים מציפים אותי כשהוא יאמר את השם שלי לאט ובטוח
"דיני, את שם?"
"כן, אני שוב בסלון, נשאר לי רק לסדר את הכיור, אתה יכול לדבר אתי בזמן שאני שוטפת כלים?" אצבע דמיונית תכרך את החוט של הטלפון האלחוטי, בדרך אל השיש והוא יגיד "אני כל כך שמח עם מה שאני הולך לספר לך, שלא אכפת לי אפילו אם תשטפי את הבית תוך כדי שיחה" ואני אגיד לו
"לא לא לא…את הבית אני שוטפת ביום שישי בצהריים" ואז, המגבת חודרת אל תוך כל כוס ומלטפת את הצלחות מבפנים ומבחוץ אשאל אותו בקול מתפנק
"מה רצית לספר לי?"

אבל הוא לא התקשר. מלפני יומיים.
מאז הערב השני שדיברנו, ואחרי דברים ארוכים, נחים על גלי הקול שלו, שלי, רק בסוף השיחה הוא סיפר לי שהוא לא מוצא את המחברת שלי, זאת שהלכה לאיבוד.
אפשר לומר "לא מצא את המחברת שלי" ולסתום את הגולל על הפאזה הזאת
ואפשר להגיד "לא מוצא את המחברת שלי" ואז, אני גם יכולה לספר לך שאני מחכה לשיחת הטלפון שלו.
ממתינה לה בלב הולם.
חושבת איך לקלף מעל מה שאני רוצה שיקרה את האמת.
יש איזה הסכם שאף פעם לא אמרנו אותו שאם אני מתקשרת אל המערכת כשאתה עובד, זה סימן שאולי קרה משהו.
ולא באמת קרה.
את זה שיש לי מישהו, כמו שזה נראה בראש שלי אני יכולה לספר לך גם מחר אחר הצהריים , כשתדבר עם הילדים, לא?
כבר שתים עשרה, ואני צריכה לקום ממש מוקדם בבוקר.
האצבע שלי לא לוחצת על הכפתורים לחייג,
אני אדבר איתך כבר מחר, עם הילדים, בשקט.
ואני מסיטה את הוילונות שיכסו את הברקים השקטים מהחוץ, מכבה את האורות.
ומתקפלת בתוך השמיכה.
מזל שלא התקשרתי אליך בסוף, עופרי התעורר והגיע לישון אתי,
ממילא לא הייתי יכולה לדבר בטלפון.

* * * * * * * * *

בבוקר אני מעירה את הילדים, החוץ רטוב, והבטחתי שאני מגיעה מוקדם לחנות כדי לפתוח, מה שאומר שאצא עם הילדים מוקדם מהרגיל, אני מכינה אותם, שוטפת להם פנים ומניחה שוקו ופרוסה עם שוקולד לפניהם על השולחן הקטן
הפתק עם המספרים מונח בצד, כאילו סתם ורועי מצביע על הציור,
זה אבא עזר לי לצייר את לאונרדו, אני רוצה להדביק פה את המטפחת הכחולה שלך, אמא, ראית את זה?

מודעות פרסומת