זה מן בוקר כזה. כבר בחמש התהפכתי במיטה, מתלבטת אם לקום ולהעיר את הבית עם מיקסר צורח, שיפר את הדממה
ואולי תצליח לי או שלא עוגה שאני רוצה לאפות.
"מכל התכונות בעולם, הוא הכי קיבל את שלי" אני אוהבת להגיד לא', שסטטיסטית, הוא האבא של הילד שיש לו היום יום הולדת.
הוא גם יפה, וחכם, עם תנועות ידיים רציונליות כאלה, הוא אף פעם לא מתעצבן, ולא מתבלבל.
יש לו גם דמיון מפותח.
וגם טוב לב.
והכי יש לו יופי, טהור שכזה.
יופי של אנשים שב-אמת לא יפגעו בזבוב
אני נזכרת בלילה הזה לפני 16 שנה
(לא כמעט, לא בקירוב, ב-ד-יוק)
הערנו את האחים הגדולים שלו*, לקחנו אותם במכונית לבית של חברה שהבן שלה היה חבר שלהם
ונסענו לבית חולים שמדברים בו יפנית, וכמה מלים באנגלית שם הוא הפציע לפני שעלתה השמש, בשקט, בלי דרמות
בלי רעש מיותר.

מכל הסיפורים בעולם שאני מספרת לו ועליו, יש אחד שהוא מוכן לשמוע תמיד עוד ועוד.
איך נסענו פעם צפונית לטוקיו, לאחד הטיולים עם אוהל קשור על הגג ושקי שינה זרוקים בתא המטען והוא התעקש לנהוג.
עד כדי בכי קורע, כזה שהנשימות מפריעות לו להתקיים.
עצרנו בצד, בלית ברירה, מחווים לעבר המושב הקדמי שם הוא התיישב, החזיק בהגה-
חייך, ונרגע.
הוא היה אז בן פחות מ 17 חודשים.
והשיר, שיר אחד שהוא אהב כל כך, עוד לפני שהיתה לו שפה לבקש, הראש מתנועע מצד לצד והגוף רוקד ריקוד של תינוק שהקצב גר בתוכו

החצוצרה בהתחלה, הוא היה שומע אותה ומחייך

הוא יוצא לבית הספר ואנחנו מביטים בו מהחלון מתרחק, א' עוקב מהורהר אחרי הדמות שלו, מוזג לי קפה ולו תה
"תמחקי את החיוך מהשפתיים" הוא אומר בשקט
"כולם אומרים שהוא דומה לי"

*גדולים, ממש אבל 7 ו4 ו5 ו7

מודעות פרסומת