נסענו בארץ
בהתחלה צפונה
דחקת בי להיכנס מהר מהר למכונית ולקחת פחות ופחות דברים
ואז הגענו לאופיר
והיה כיף
התקלחתי שם, ואתם דיברתם שטויות עד שגיליתי שאולי יצאו לי מזה מברשות איפור
ונדלקו לי העיניים ופתאום הייתי
הרבה יותר יפה
("זה מה שמעניין אותך, היופי?
תתבגרי כבר!" אמרת לי בקול בדמיוני אפילו שלא אמרת כלום באמת.
באמת אמרת, יוווו, את כל כך יפה)
ואז נסענו לדבורי ואיל, הגענו ממש מאוחר ופתחו לנו שולחן
בבוקר עשינו טיול בגינה שלהם, שנראית קטנה בהתחלה ואז גדלה וגדלה ולא עושה בכלל צל על כלום
ועד עכשיו יש לי את הטעם של הירקות שדבורי קטפה לנו שם, עם טריות הבוקר שלהם
(אפילו שחלק מהירקות שמרנו אחר כך כמה ימים במקרר שלנו
עדיין בכל פעם שהחזקתי את אחד מעלי החסה הירוקים עלה בי זכרון הגינה המזוקקת שלהם ועצמתי עיניים יונקת אלי את הריחות)
ואז נסענו לקיבוץ
אמא שלך היתה, ואז אבא שלך הגיע
הוא החזיק את העיתון, כמו שתמיד קצת באלכסון וסידר בחזרה את המשקפיים במקומות הנכונים
והיא ענתה לאיזה טלפון אקראי, ויכולת לראות את הנצנוץ של העיניים שלה לדבר ככה לפני החג, לספר על הילדים והנכדים ולברר בחזרה ולהגיד ברכות לשותפתה לשיחה על בחירת הבן למושב בכנסת

ואני חושבת, שרמוטה של מלים אני
ככה אני צריכה לכתוב את זה
נאמר ברכות, בקושי
עם הפתיחה בשתי אצבעות של חדרים בלב
בגוף ראשון, בגוף שני
בגוף בלי בגדים בכלל, שהוא לא יודע לאן הוא כותב

וכמה שאני אוהבת אותך מעוז שפיות שלי

מודעות פרסומת