תגיות

במקום שנפגשות המלים, אני עומדת מול המקרר שלך, בצד ימין למטה הוא מתקלף ובתוכו מלא באוכל שבישלת ביום שלפני שנחתנו, הילדים ואני.
אני רוצה לישון, זה מה שאני הכי רוצה, אבל יש לך משמרת קצרה, הבטחת, אז ניסע ביחד למערכת בטיוב "תראי, הילדים יאהבו את זה" אתה מחבק אותי מאחורה, מנשק אותי בצואר, "לא נוח לי לידם ככה, מארק" אני מזיזה אותך בוהה בפתק נוט איט בצורת לב מט ליפול אבל עדיין שט בין המגנטים על הדלת של הפריזר בצד הזה של הראש נוקרת במוחי, מה זה ממתי הפתק – הוא היה פה בביקור הקודם שלנו?

"קניתי להם גם גלידה" אתה פותח לרווחה את הדלת המלבנית
"מה לא נוח לך, תגידי לי" מדלג עם האצבעות על שלי, הילדים מסיעים במעבר שבין המטבח לסלון הקטן פאואר רנג'רים על גבי טנקים ומשאית שקנית להם במיוחד ואני ניתקת ממך, נזכרת שבמזוודה ארוזה שקית עם צעצועים שהבאתי אתי, שתישאר פה בשבילם הפעם לתמיד
וכשאני מתכופפת אל המזוודה, מאחורי המיטה הגדולה בחדר השינה כדי לשלוף משם את השקית אתה אחרי, לא אומר כלום
אבל עכשיו אני כבר מגניבה מבט אלכסוני אל הרצפה שבוקע ממנה צליל הילדים שלנו והגלגלים המונעים בקור, ואתה לידי, נשען על המרפק שלך מטלטל אותי עם המבט השקט שלך
בראש שלי צעקות
חשבתי שמרגישים ככה כשנוגעים, לא ידעתי שאפשר גם רק עם המבט.
ולא נוח לי, מארק, באתי עם הילדים בשבילם, ולא בגללינו.
היה טוב לו יכולתי לשלוח אותם לבד, או שהיית בא לקחת אותם
(היית יכול לבוא ברגל, ולחזור איתם במטוס ללונדון)

אבל הכי מתאים לי כשאתה בא לישראל, גר אצל ההורים שלך, פוטר אותי מנוכחותך האימתנית והאמורפית, מניח לי.
ככה אני גם יכולה לעבוד, ואולי, תאר לך שהיינו בישראל עכשיו
הייתי יכולה גם לצאת לסרט עם חברות
ולפרוש כנפיים ולעוף
אבל פה, בלחץ הבוקר, שניה לפני ההתארגנות
מהחלון של חדר השינה אני רואה אפור , ואנשים עם מטריות שחורות ביד
"אין לחץ, יש לי משמרת קצרה " אמרת לי מקודם מביט בנו נשען על המשקוף במקלחת הקטנה כשצחצחתי לילדים שיניים, מעמידה אותם אחד אחד על שרפרף עץ ישן , תומכת בגב שלהם, מאמצת את הבטן ואת הרגליים, מי אמר שאני לא בכושר.

העתיד שלי ורוד.
אני אבוא ואסע איתם, אקום אליהם בלילה ובבוקר שאחרי ואסע לעבודה לפעמים אחרי שעתיים וחצי שינה.
את הג'וב שלי אני דוקא אוהבת, מארק.
השקט שהספרים מספקים לי, נעמי הבוסית הקבועה
ואבנר ויונתן שעובדים אתנו עכשיו
(וגם ליזי המחליפה, זאת שמגיעה בדרך כלל כשאני לא יכולה להגיע)
כמו גם החלון לרחוב בירושלים שמזג האויר של האנשים משתקף לי ממנו מצטייר והולך, לפי הזקיפות שלהם אפשר לדעת אם השמש במרום השמים או עומדת לצלול לעומק הים
והריח
שלהם, של הספרים.

יש זמן שלא קונים בכסף, פעם, לא מזמן היינו סוגרים את הדלת, מניחים להם קערה עם עוגיות פתי בר, שתיים שתיים צובטות שוקולד
(זוכר?? היינו שוברים אותן לחצי, כדי שיהיו להם הרבה יותר)
והיית תופס אותי מהר לפני שיימאס להם
עין אחת על החור של המנעול
וכל השאר חודר ומעלי, זרועות של דיונון אוחזות בי, מתפתלות בתוכי משאירות לי כתמים על כל הגוף
עכשיו אתה מסתכל עלי שולח יד אל הגבות שלי והסנטר ואין לי אויר, אני לא יודעת למה אני פה בכלל .

ואיך זה שאני לא מתעקשת שהילדים יפגשו את אבא שלהם בארץ.

* * * * * * * * * *

והכתב על הנוט איט לב הורוד על הפריזר שלך, המבריק בלובנו
ברור- לא ברור נוקש בראשי, נושק למחשבותיי.
"dear mark"
כתוב שם באנגלית מסודרת
וההמשך בעברית

"תודה תודה על חופשה חלומית ונהדרת
על לילות של סרטים וסיפורים
ותה חם כמעט לפני שהשמש זורחת
את ההמשך ננצור ב(פה מצוייר לב בתוך לב בתוך לב)
גל ונעמה"

גל ונעמה, מי אלה ?
אני לא מכירה אותם, גם הילדים לא

אני מזיזה אותך ומתיישבת "בוא נצא אתם, יש לך מטריות לכולנו?"
אתה ניתק ממני מארק
חלקיקיי מולקולות נפרדים ומתגבשים אצלינו לחוד
ואין לי מלים וזמן להגיד לך אל תיגע בי.

רק אל תיגע.

מודעות פרסומת