תגיות

האלכוהול מחזיק את העיניים שלי פקוחות ואת הפה איטי וסרבן אז אני אומרת למארק שכדאי שנסתובב בעיר עוד קצת.
את לא צריכה כבר לחזור אל הילדים?
הם עם בייביסיטר, אז עוד מעט, עוד קצת, אני אומרת לו וממשיכה בעקבותיו לכיוון הים
שם, כשהרוח מגיעה אלי בלי דמי תיווך של הבניינים הגבוהים אני גם מרגישה קצת יותר טוב מה יהיה, מה יהיה הבטן שלי שואלת ואני יודעת שהראש צריך לתת על זה מענה, שאני לא יכולה ככה יותר.
ואז אני מרימה את הראש ומסתכלת עליו מהצד, עם הפרופיל החייתי שלו והלסת שאמן של תחילת המאה הקודמת סיתת בזמן שהוא חשב על קיומי העתידי, העור החלק שלו והנקודה הסרבנית במורד הלחי, השיער השחור שמתחיל להאפיר ומקדחה דמיונית שולחת קרניים אל תוך המחשבות שלו. מה קורה לו שם בפנים?
אם אני שואלת, אני לא מקבלת תשובה, כי אם שאלה בחזרה, או נאום קטן על משהו אחר.
בסידרה האחרונה שאני מפיק, הוא מרכז את המבט באף שלי ואני מגרדת אותו חזק, יש גבר אחד שיש לו שתי נשים, ואחת, דוקא זאת שהוא נשוי לה וכבר לא מאוהב בה, היא יפה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
והשחקנית, את יודעת, היא מגיעה לאולפנים לא מאופרת ואני חושב לעצמי, פעם אחת אפילו אמרתי למאפרת, איזה בזבוז, היא הרבה יותר יפה בלי איפור. ואז הוא נאנח, אבל נשארו להם עוד שלושה פרקים, וזהו, אם לא יכניסו אותה לעוד סידרה אני לא אראה אותה בחיים.
ואני יודעת בלי שהוא ממשיך, שהוא עוד יראה את השחקנית הזאת הרבה,
אני אפילו פוחדת לשאול לשמה, לא פנים, לא שם, יותר טוב ככה.
והמקום שאני הכי נופלת בו זה כשאני אומרת לו שאני פוחדת.
אז קודם, אמרתי לו שאני פוחדת
זה לא שלא שיקרתי אף פעם בחיים שלי, אני תופסת אותו ברגע קטן של כנות.
אני כן.
כשהיה צריך להכין שיעורים ולא התחשק לי, כשהיו שולחים את אבישי ואותי לפרדס לקטוף תפוזים והייתי חוזרת הביתה ואומרת שיש שם אנשים ואנחנו לא יכולים להיכנס לבד, כי זה מפחיד ואז היו שולחים את אחד האחים הגדולים שלנו, איתן או דניאל והם היו באים איתנו בחזרה לפרדס.
אבישי בועט באבנים לכיוון השני, מסמן לי בדרכו את גבול האמת ואיתן מתקרב בצעדים ענקיים ובטוחים אל השורה הראשונה של הקלמנטינות , אין שם אף אחד, דין.
אבל קודם היו, שמענו אנשים מדברים ואפילו מוזיקה מטרנזיסטור.
בערבית.
איתן שומט את הראש, העיניים שלו נלכדות במצח שלי ולוכדות את שלי, והפה מתעקל לחיוך
אז עכשיו אין, קדימה, קחו את הסלים ולכו, תתחילו מהצד הזה, מרים את היד וחוזר אל שולחן הכתיבה שלו ואז, אחרי שאנחנו נשארים בפאתי הפרדס לבד, אבישי תופס גיטרה דמיונית ושר לי בקול ישר מתעבה של גיל ההתבגרות את הזמן לוקח סיגריה, שם לך אותה בפה ואני מסתכלת הצידה לראות שבאמת אין אף אחד ומפצירה בו ללכת לקטוף.
מי יעשה את זה אם לא אנחנו, אני מתחננת בשקט, נו, אבישי, בוא
אז כן שיקרתי, אבל זה לא הצליח.
ואני פוחדת שגם עכשיו זה לא יצליח.

מה אנחנו עושים, מה אנחנו עושים, אמרתי לו קודם כשסגרנו את הדלת בבית של ההורים שלו והוא הפשיט אותי על הקיר.
תפסיק, בוא נעשה את זה כמו אנשים נורמלים, נשפתי לו לתוך העורף
אנשים נורמלים נשארים ביחד, השפתיים שלו היו לי על הבטן לפני שהגוף שלי חישב ליפול אבל הוא תפס אותי, בשתי הידיים תחזרי אלי דיני,
אומרים שמלים לא הורגות.
שקר, מי אמר את זה?
קודם תתן לי לשכב אתך ואז אענה לך אני לוחשת, הוא לא שומע, ואז הוא גם כבר מקלף ממני את החצאית, זה היה אחרי שהוא הגיש לי אל הפה בקבוק.

לא שותים מבקבוק, מארק, אמרתי לו פעם, זה לא היה בפעם הזאת.
מוזגים לכוסית קטנה, ככה אבישי לימד אותי, אחרת איך תדע כמה שתית, ויותר מדי זה לא טוב.
זה מייבש.
אבל הוא פתח לי את הפה, הכניס אצבע ואז את הבקבוק, מטה אותו מעט מעט והטיפות מרחיבות לי את הלשון, ואז עוצר ולוגם בעצמו, מוריד עלי את המבט.
עכשיו גם עיניים הורגות. חורצות על הגוף שלי, על אותם הסימנים שכבר חרצו פעם.
אני חייבת להפסיק את זה.
בוא נפסיק, אני אומרת לו כשהוא כבר בתוך תוכי, מהפנט לי את האיברים הפנימיים מערסל אותי בידיים, לוחש לי מלים על האוזן, אני שיכורה ואין לדעת, אם זה מהויסקי
או מהמלים שלו,
או שאולי מהמגע.

אחרי שהוא יורד ממני ונשכב על הגב קורה משהו שלא קרה אף פעם חבל שקוף נכרך סביב הצואר שלי כשהוא מרים ידיים פתאום על הפנים, אני רוצה לדבר איתו, ללטף לו את הגוף, אני רוצה אותו עוד פעם והוא מתחיל לבכות. לא מהעיניים והפה, מתוך הבטן, אני רוצה להיפרד ממנה, דיני, אני רוצה שנחזור.
ואז
אני לא רוצה לחיות
זה לא, את זה אתה לא אומר, אני מורידה לו בכוח את הידיים מהעיניים, הוא חזק.
בכוח.
בוא נצא, נלך לאכול בחוץ, אני אומרת לו ומתחילה להתלבש בשקט.

והוא חוזר אלי מהגב, מכניס את זרועות התמנון שלו מתחת לחולצה שלי, פותח בתנועה אחת את החזיה שכבר הספקתי לסגור,
ומושך אותי הפוכה, כמו חיה שלא יכולה לעשות כלום למטה, במדרגות אפלות
לתנות איתו אהבים בתוך המרתף של עצמו.

* * * * * * * * * * * *

את הסגירות אני עושה יפה.
כשיצאתי מהחנות בצהריים, קצת יותר מוקדם מכרגיל, סגרתי את כל הרשימות במחשב, והשארתי לנועם, המחליף, הוראות מדוייקות איך לסגור בשבע, אחרי שאחרון הלקוחות יוצא. אתה מוציא מכאן את התקע של הקומקום והמזגן, ואוטם את צנצנת הפח עם העוגיות והסוכר, כשהנמלים מגיעות זאת חגיגה, חייכתי אליו, זה היה עוד בצהריים – לפני שהבטן התהפכה לי.
ואל תפעיל שוב את המחשב, תכניס את הכסף לקופה , ותכתוב לי ידנית מה קנו ומה מבקשים להזמין, חייכתי גם לפני שסגרתי את הדלת, שהמיזוג לא יצא.
אחר כך סגרתי את הדלת במכונית וחגרתי את עצמי טוב.
זה בדיוק הענין עם חגורות בטיחות במכונית. הן מגנות על הגוף מפני תאונות אפשריות
הן לא מגנות עליו מפני מה שהוא רוצה ולא על הראש מפני המחשבות על מה שהוא רוצה.
אחר כך, בראש, סגרתי את כל האפשרויות של מה שיקרה עם מארק כשאפגוש אותו בתל אביב, ונסעתי, סוגרת שיר אחרי שיר שהתנגן ברדיו, פותחת את החלון וסוגרת אותו מדי פעם כשהרוח חזקה מדי.

אני אפגוש אותו, חשבתי לעצמי, ונלך לבנק, כי הוא צריך להעביר לי כסף
ואז אני אקח אותו הביתה, לפגוש את הילדים, הוא אמור לקחת אותם אליו מחר, אבל לפחות שיפגוש אותם היום לקצת.
זה סיבוב בשבילי, אבל לא אכפת לי גם לסגור סיבובים.
בסוף,
אחרי שאני מחנה את האוטו ופוגשת את מארק אני מתקשרת להורים שלי ואבא שלי מרים את השפופרת.
"אני נשארת בתל אביב, יש איזה סוחר ספרים שאני הולכת איתו למחסן שלו לעבור על הסחורה, יש לו נדירים של…"

אני לא מספיקה להגיד, הוא לא שומע אותי טוב, כן, בטח שהם יקחו את הילדים ויזמינו את שירה לשמור עליהם.
מספר הטלפון שלה על המקרר, ליד המספר של הפיצה, הם ידאגו שהם יאכלו,
כן, הם יסתדרו גם עם הבנות ושירה הנהדרת תעזור, ותישאר איתם כשיירדמו עד שתחזרי.
אל תדאגי, קחי לך את הזמן קחי מה שתרצי מי לא יתאהב בך
הקול שלי רועד, והיד גם כשאני מנתקת.
סוגרת יפה.

תגעי בי, מארק אומר לי מאחורי בנין ברחוב ליד בית הקפה שנפגשנו בו ולוחץ אותו אלי, מארק אני נורא מזיעה.
בואי, נלך אל ההורים שלי ותתקלחי.
אני לא רוצה שהם יראו אותי, אני מושכת את היד שלי משלו, ועכשיו אנחנו שוב ברחוב, הולכים כמכרים ותיקים אחד ליד השניה.
הם לא בארץ, יש לי בית ריק. בואי.
הגעת עד לפה והם לא בארץ?
ונעמה לא באה איתך?
הוא מזיז את הראש פעם אחת מימין לשמאל.
ואורי?
בצפון, בהדרכות. אני משפילה מבט.
like in heaven הוא אומר לי, מחייך.
כן, אני עונה בשקט, מטפסת מדרגה אחרי מדרגה אל הדירה של הוריו
heaven and hell

* * * * * * * * * * * *

שירה הסתדרה איתם מצוין, איך היה לך , היא שואלת אותי כשאני נכנסת בשביל לכיוון הבית, מקהלה של צרצרים מלווה אותי פנימה.
סידרתי קצת, ושטפתי כלים, היא מראה לי במבוכה כשאני אומרת לה לא היית צריכה.
אה, אורי התקשר ודיבר עם הילדים, הבנות היו מקסימות.
והיא יוצאת, הצרצרים איתה, עופרי קורא לי מהמיטה שלו ואני עוצמת עיניים לרגע, מחניקה בכי
מתיישבת לידו.
"אבא מגיע מחר" הוא אומר לי, הראש שלו אל הקיר והעיניים עצומות
"כן, הוא יבוא לקחת אתכם בצהריים" אני אומרת בשקט בלי ליפול
ולא מספרת שאהבתי אותו היום אולי, כמו בכל פעם,

בפעם האחרונה.

מודעות פרסומת