בנקודות רחוקות אני נועצת קיסמים קטנים של מחשבה.
מה אם אתה כבר לא חי.
היה פעם, לפני כמה חודשים, כשרק נסעת, שהייתי מחכה לטלפון מצלצל.
עוקפת בעליזות את השולחן שעומד לפני הכוננית של פינת האוכל, משחקת עם הילדים במחבואים
זאת עדיין תקופה כזאת, מארק יקירי, שאני לא מצליחה לחשוב שאצא ממנה.
מכורבלת בתוך סם געגועים אליך, מנוהלת בידי שני יצורים קטנים.
זוכר אותנו פורטים את האצבעות הקטנות של רועי? לא מאמינים, כשאנחנו מלטפים
את היד שלו, והיד אחד של השניה
שזה שלנו, שעד לפני כמה חודשים הוא היה לי בתוך הבטן.
מקופל, יצור אוריגמי קטן, מה הוא חשב את עצמו, שיבחתי אז את פלאי הבריאה כשעוד היה בבטן ואז הוא נולד, ושחה בזרמים של שנינו דגיג תמים בזמן שאח שלו נבט שם בלי הודעה מוקדמת.
אפשר היה אפילו בדואר להכין אותנו בגלויה רשמית כזאת
"תינוק נוסף בדרך"
או אולי הודעה קולית, בקולו של משה טימור
"בקרוב יצטרף תינוק נוסף למשפחה וכל מה שנראה עכשיו מסובך יהיה אף יותר, אני חוזר
בקרוב יהיה לתינוק שלכם אח קטן"
הייתי מעדיפה שמישהו יספר לי גם שאתה, מתחשק לך לעוף.
אפשר היה לעשות את זה גם אז בלידה השניה, לא הייתי מתנגדת, המיילדת שאספה אליה את עופרי בידיים מיומנות, והחזיקה אותו, כמעט בידה האחת כדי ליטול מגבת ולעטוף אותו בה בידה השניה יכלה להגיד לו
"הנה תינוק בריא מתוק, מה חבל שבגיל שנה וקצת אבא שלו לא יהיה קרוב אליו כדי לחזות בפסיעותיו הראשונות"
ערב, מארק, ואני יושבת בחוץ. אוזני כרויה לחלון של חדר הילדים הפתוח מעט.
הוצאתי בירה.
היתה במקרר, היו האחים שלי, והגיעו חברים ומילאו את המדפים
גלידה לילדים, עוגת גבינה עם פירורים בשבילי, סלט אדום שהלית הכינה.
ובירה.
הלשונית של הפחית היחידה שנותרה במקרר נשלפת באצבעות שלי למעלה ואני מושכת סיגריה מהחפיסה המוחבאת.
קריר על הנדנדה בחוץ, והירח מתחבא מאחורי צמרת האורן ששוב צומח וגדל בקדמת הגינה.
לא ראית אותו מאז שהחל לצמוח שוב.
זה היה סיפור גדול , הוא כמעט קרס והיה צריך לגזום אותו עד לתחתית הגזע שלו.
מראה קשה לצפיה.
המזכירה של המושבה דפקה בדלת אחר הצהריים לפני כמה חודשים,ואמרה לי תראי, העץ גובל בשביל שביניך לבין המדרכה ואנחנו מנסים להשאיר אותו, אבל כדאי לגזום. עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי, היא אמרה בטון של מנהלת בית ספר.
הגומות שלה שקעו עוד יותר כשהיא דיברה וצמיד זהב אחד רקד לה על היד כשהמפתחות שקשקו,
אני יודעת שזה רק עץ, ואם הוא ילך, אפשר יהיה לטעת פה חדש, אבל אני מכירה אותו מאז שהייתי ילדה .
ננסה להציל אותו, פסקה לפני שיצאה לי מהבית. גם בגלל שהוא יחסר מאוד לקו הנוף של הרחוב, היא פערה את היד עם הצמיד להראות לי את הכביש הנפרש,
והלכה לה.
אבא שלי היה מספר שהוא פה עוד מלפני שדניאל נולד.
הרבה לפני.
כשהייתי ילדה הייתי מתחבאת מאחוריו, אוספת זרעים ומכינה מהם מחרוזות.
ואז למדתי לטפס עליו. דניאל היה שומר שאני לא אפול ועושה לי סולם גנבים, שימי, שימי את הרגל, גם את השניה, היה צוחק לפחדיי, אני שומר שלא תפלי. וככה למדתי לאהוב אותו בין ענפיו.
היו לו זרועות אלכסוניות חסונות כאלה שבקיץ, עם הצל אפשר היה לשכב עליו ולהירדם
ולהתחבא.
ואז , בוקר אחד אחרי שהמזכירה של המושבה ביקרה בביתי הגיע טרקטור עם מזמרה ועבד יום שלם בחוץ, הוא התמקם כשיצאתי בבוקר לעבודה, הסתכלתי למפעיל שלו בעיניים מתחננות, אבל מיהרתי ויצאתי עם הבנים שלנו מודאת שהלב שלי במקום כשאני כמעט וחוגרת גם אותך כשאנחנו נכנסים שלושתינו לתוך המכונית.
ובערב כשחזרנו הביתה (הגענו מאוחר באותו היום, וגם ככה היה חורף אז השמש כבר שקעה עד שנכנסתי עם האוטו לחניה)
ראיתי שהוא איננו, הצל הענק שכיסה לנו חצי מהשמיים לפני הכניסה לבית לא היה, ומזרזת את הילדים למקלחת ולאכול הרגעתי את עצמי בראש
"אולי אפילו עדיף ככה, ובחורף תהיה לנו קצת יותר שמש"

עכשיו אני יושבת בחוץ, מעזה לשתות לי בירה, משתעשעת לי במחשבה שאולי אתה מת, וזהו,
משחקת עם המצית, יש לה על הצד בחורה שקו הגוף שלה מתגלה כשהופכים אותה והנוזל נבלע למטה, ונעלם כשמקימים אותה חזרה אל הצד שממנו לוחצים על המצת.
מן קסם כזה.
ככה תיעלם לנו מהחיים, מארק יקר שלנו.
ולא תהיה ברירה , נתחיל את הכל מהתחלה.

בינתיים, נגמרה לי הסיגריה, אני מכבה אותה בשולי הפחית הריקה, ומשליכה את שתיהן לפח. יש לי כרטיס ללונדון, ובעוד שבוע הילדים ישארו עם ההורים שלי ואני אטוס אליך לבד.
אני ואתה בסוף שבוע ארוך בעיר גדולה בלי חיילים ואי אפשר לישון.
בלי עתיד.
הכי חי שיש.

מודעות פרסומת