מארק יקר שלי
עכשיו חזרנו משדה התעופה, אני לא מאמינה שעשינו את הצעד הזה. רועי ועופרי ישבו בכסאות שלהם, עופרי יונק את המוצץ שלו בכוח, אני לא חושבת שילד בגיל שלו, זעיר כל כך עם כפות ידיו השחומות מבין מהי פרידה מאבא.
רועי סיפר לו את עליקמא הקטן כמעט בעל פה ואחר כך הראש שלו צנח לימין מהמראה ראיתי הייתי מצלמת הכל אבל נהגתי לבד וזה מפחיד להוציא באמצע נהיגה את המצלמה מהתיק אם יקרה משהו, וגם איך הייתי לוכדת במלבן הלא ישר של המראה שמכוונת קצת אל הילדים מאחורה והרבה אל החלון הרחב של המכונית.
אז רק הגנבתי אליהם בשקט מבטים והתרכזתי הכי שיכולתי בנהיגה מבורכת. וכשהגענו הביתה אבא שלי יצא ועזר לי להכניס אותם אל תוך הבית הקטן ואחרי שהסרתי להם את הנעליים נשכבתי על הספה בסלון, החלון פתוח ודימיתי להריח גשם עולה מהאדמה, תמהה בתוכי מי מאיתנו יישבר ראשון, הלכת נרגש אל עבר קו האופק של הבדיקה הבטחונית ויש לי הרגשה שבכל זאת בלונדון המקום שלך, ששם הרגליים והאיברים ובעיקר הראש שלך
מקפיאה סיטואציות, אמרת לי בוקר אחד לפני שיצאתי אל הבית של סמדר הבייביסיטר כדי להביא אותה אלינו,כשעוד גרנו בירושלים, את מקפיאה סיטואציות, ואחר כך ,איך שהן נראות תואם כל כך את מצב הרוח שלך.
אז אם הייתי מקפיאה אותך, מארק שלי, שם המקום שלך, לונדון איט איז, אין באמת הרבה הבדלים בין איך שזה לאיך שאני רוצה שפני הדברים ייראו.
אני חושבת כל הזמן והרבה על כך שבעצם.
על זה שאם הייתי יכולה לשלוט במה שקורה.
אבל אי אפשר היה להקפיא אותך, אולי לנסות את המחשבות שלך היה אפשר.
אני יכולה לספר לך מה קורה עם הילדים, לכתוב כל יום מה איתם, לדבר עליהם כמו זרם בלתי פוסק של מים, שוצף, נהר מתחצף מתקטן לנחל שמתחבא מאחורי אבנים קטנות או סלעים חוכך במצחו, מחושים ארוכים של חיה קטנה ממולל כפות ידיים זעירות דביקות משוקולד או מקורנפלקס.
אבל עכשיו אני עייפה, שתיים בלילה ובעוד ארבע שעות עופרי בודאי יעיר אותי.
הוא יקרא בקול התינוקי מחוספס שלו, אוחז במעקה המיטה כמו היה הגה של ספינה “מא בוא” הוא יגיד ואני אגלגל את עצמי מהמיטה הזוגית שתקופה ארוכה לא נחלוק אותה שנינו, אפקח עיניים בחיוך
ואמהר לחמם לו חלב בבקבוק.
אולי יש סיכוי שהוא יירדם מיד ויתן לי עוד שעה של חסד עד שהבוקר ישתלט שוב על כולנו.

* * * * * * *

בלילה, אחרי שהם נרדמו הלכתי להוציא את הדברים מהמכונית וגיליתי
שנשארו חלקים מניר העטיפה של ביציי הקינדר שההורים שלך נתנו לילדים בשדה התעופה, בלהט הפרידה הנרגשת ממך לא שמתי לב, והם קילפו מאחורי גבי את ביצי השוקולד, מפזרים טיפות של ניר כסף.
את השוקולד הם אכלו, ואחר כך נזכרתי שהצעצועים שהתחבאו בתוך הביצים נעטפו להם באצבעות לפני שנרדמו כשהכנסנו אותם, אבא שלי ואני הביתה.
אני חוזרת הביתה, בודקת שוב את הנשימות שלהם, מצחצחת שיניים ומתמקמת במיטה
בהתחלה רק בצד אחד, אחר כך באלכסון
בסוף אני מחבקת כרית, נזכרת ביום הזה, לפני כמה שנים מעט אחרי שהכרנו והשיר הזה התנגן יום אחד כשהיינו שנינו בחופשה מהצבא ברדיו ואמרת לי תקשיבי, מוזיקה בלי טעם לואי, חיפשתי את הקוים של הפנים שלך אז כדי לשמר אותם לפני שאני חוזרת לצבא,
אבל זה היה מזמן

עכשיו אני עוצמת עיניים מותשות
ונרדמת.

מודעות פרסומת