בלילה של אתמול החלומות שלי נודדים והשינה דוקא נשארת לצידי. עד האמצע.
בשלוש לפנות בוקר אני פוקחת עיניים, הספרות האדומות בשעון שליד המיטה מתחלפות והוא מורה שלוש ודקה בדיוק, הפנים שלי חמות ואני מצמצמת עיניים כדי לא להאמין שאני באמת ערה, והשעה היא לא פה ולא שם.
ואז, מארק, אני כבר מתיישבת במיטה, אוזני כרויה להקשיב לרחש גלי הילדים שלנו בחדר השני והנשימה שלי על שפת הים.
עכשיו בוקר, אבל לפני כמה שעות, כשעוד היה לילה, פני בערו והגוף שלי רעד, מעירה את הרצפה בלי צעדים ריחפתי אל המקלחת הקטנה שלנו, מסיעה מגירה לאט לאט, פן תשמיע קול ותעיר את הילדים, מוציאה בקצות האצבעות את המדחום הירוק, זה שנתת לנו.
"קחי, זה מדחום דיגיטלי, הוא מעולה, קניתי את זה שיהיה לך ולילדים"
וככה, מסוחררת מעיניים בוערות תחבתי אותו תחת לשוני, מהנהנת לעצמי.
הנה, הנסיעה שלי בסכנה.
אתה מבין, פתקים קטנים אני מקפלת.
כותבת לך ומקפלת שוב ושוב עד שהניר הופך לאבן, אם לא אצליח להסתיר את האמת מפני עצמי, לפחות אוכל להעלים אותה מפניך.
ואני חוזרת אל המיטה, כוס עם מים קרים ביד שלי, מחליקה אותי על לחיי, לצנן מעט את הלהט, פעימות הלב שלי מואצות ונדמה לי שתיכף אתחיל לבכות.

* * * * * * * *

אתה יודע, אמרת לי בטלפון לפני שהזמנתי את הכרטיס "בואי ללונדון לבד, תשאירי את הילדים ותבואי"
האויר קפא, ואני החזקתי את השפופרת, כמעט עושה איתה אהבה, אומרת לך רגע, חכה רגע, בטוחה שתיכף שוב תיעלם לי, אבל היה שש בערב, והילדים היו כבר בתוך האמבטיה, הגוף שלי נמתח בין הקפיץ של הטלפון, למכשיר האלחוטי ששכב כמו מת על הספה האדומה,
"רגע אל תלך" לחשתי לשפופרת, מסתירה את הפחד, בולעת את האהבה שישנה עדיין בתוך הבטן, מותחת את עצמי רקדנית על חבל דק והנה האלחוטי כבר ביד שלי, הנורה האדומה של הבטריה מהבהבת, אבל בודאי נשארו עוד כמה דקות שאוכל בהן לשוחח איתך, אני מחליפה בין המכשיר הישן המחובר אל השקע שבקיר, לחדש, המעופף, התלוש, זה שהולך לעתים לאיבוד ומשעינה אותו על הכתף.
"אני לא שומע אותך, את רוצה לבוא? מה את אומרת?
הילדים יצאו כבר מהמקלחת? אני מת לדבר איתם"
ואני פוחדת להגיד לך שהאחריות רובצת עלי, משתקת לי את הכתפיים. אתה מת לדבר איתם ואני חיה לשקט שלהם, להחזיק אותם ולטפל בהם כל הזמן.
אם אחד מאיתנו מת ל-, השני יחיה בנסיון לגונן עליהם כל העת אפילו יותר מפני החוץ הקר מדי כשחורף והקופח כשקיץ
עכשיו חורף, השמש שקעה כבר מזמן , ורגשות אשמה טופפות כפות רגליים יחפות על הרצפה הקרה בין הקול שלך לאמבטיה, שם הרעשים של הצעצועים טובלים במים, נכנסים אליהם מטוס שמסוגל לנחות גם בתוך קצף ויוצאים מהם צבי נינג'ה דהויים משימוש מוגזם.
גם אותם אני מקפלת היטב, רגשי אשמה בתוך פנקייקים קטנים על המחבת, שאני מגישה להם אחר כך עם טיפות של דבש ענברי.
אתה לא תראה אותם, כי גם הם יתחבאו בתוך הכמיהה הזאת אליך והחיפוש שלי את דמותך בילדים, איך הם זזים, רצים, ומחזיקים את המזלג כמוך, ביד שמאל.
משמיעים קולות של ילדים, גדלים.
פעם, אני נזכרת פתאום, ישבתי איתך על חוף הים כמעט בין ערביים ועשינו תחרות כתיבה על החול.
כל אחד, בתורו, אמר מילה והשני היה צריך לכתוב אותה ביד החלשה שלו, אני בשמאלי, אתה בימינך.
זה שסיים לכתוב את המילה ראשון ניצח.
אמרת "אני" וכתבנו יחד, והתעקשת להמשיך, למרות שהיה תורי ואמרת "אוהב" בקול חזק יותר
צולח את הפיתוליות של הב' הסופית, כמו שקראת לה כשהתגלגלנו מצחוק בורחים מהקצף לנצח אותי ואז אמרתי בתורי
"עוּבָּר"
היד שלי היתה על החול הרטוב לפני שאמרתי את המילה, מוכנה לע' הסוררת, מכוונת אל הו' הישרה, רחש של דבר מה זוהר נופל אל המים נשמע כשהשמש נגעה בקו האופק בים והחלה לרדת ואתה, מובס מראש בקרב אבוד, אחזת בי הופך אותי על החול.
תפסיק, נאנקתי תחתיך מתפקעת מצחוק, מודדת את המבט שלך לפני שאתה מנשק אותי, שולחת יד לסדר את בגד הים.
יד גדולה שלך חלפה מעלי וכתבה "תפסיק" על החול.
יד שמאל, איך לא הבחנתי.
ואני לא באמת התכוונתי.

אבל קרוב לסוף האותיות, כמעט מהצחוק המתגלגל של שנינו עובר נבט מהר מדי בתוך בטני.
אני מסתכלת עליהם במקלחת, מארק, תיכף אוציא אותם לתוך מגבות גדולות ואחבק את שניהם ביחד, המים מטפטפים מהם ואני מחבקת חזק יותר להגן עליהם מפני התקררות.
הבטחתי לך שנצלצל, ועד שהלבשתי אותם, מהר מתמיד בפיג'מה עם קופים-
יצאת מהבית לכיוון העבודה ופספסנו אותך.

בלילה היה לי חום, עד סוף השבוע בודאי אבריא, ושעות ספורות אחר כך אמריא אליך בלי הילדים. מלמעלה הכל ייראה קטן וחסר חשיבות.

והלב שלי יתחלק לשניים.

מודעות פרסומת